בתחילת הקריירה שלה, אביגיל אסור, אחת הסופרות המסקרנות ביותר החיות כיום בצרפת, קיבלה הרבה דחיות. "לקח לי שנתיים או שלוש לכתוב ספר", היא נזכרת בחיוך של מנצחת, "ואז עבר עוד הרבה זמן כי ניסיתי לפרסם אותו וקיבלתי תשובות שליליות מכל ההוצאות. לא הייתי בטוחה שאמשיך בכלל לכתוב".
איך בכל זאת נולד "עשיר כמו המלך", רומן הביכורים המצליח שלך?
"נזכרתי בתמונה אהובה מבית הוריי, שבה נראים דודי ודודתי על החוף בקזבלנקה. החלטתי לכתוב עליה עמוד או שניים, וזה הפך לרומן".
אסור (35) נולדה בקזבלנקה שבמרוקו למשפחה יהודית של יצרני צמיגים. היא למדה בתיכון הצרפתי בעיר ועברה לצרפת בגיל 18, שם למדה בסורבון. מאוחר יותר למדה פילוסופיה וסוציולוגיה בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). אחרי לימודיה עבדה בהפקת סרטי קולנוע, שנאה כל רגע ועברה ללמד כתיבה יצירתית. היא מתגוררת בפריז עם בן זוגה, עובד משרד הבריאות, ונמצאת בהיריון מתקדם. באוגוסט היא צפויה ללדת את בתם הבכורה.
אסור תתארח בפסטיבל הסופרים שייפתח ב-19 במאי במשכנות שאננים, בתמיכת הקרן לירושלים. במסגרת האירוע היא תדבר עם השחקנית והבמאית יעל אבקסיס על גרסאות עכשוויות לסיפור סינדרלה, תוך התבוננות בפערי המעמדות וביחסים התרבותיים שבין מרוקו לצרפת.
סוף לעוני
"עשיר כמו המלך" (תרגום נהדר של רמה איילון להוצאת עם עובד) כתוב בחושניות מלאת חיים, כמעט אפשר להריח בין הדפים את המאפים בבתי הקפה ואת עשן אגזוזי האופנועים של קזבלנקה. הוא יצא בצרפת ב־2021 ומיד סימן את אסור כאחד הקולות הצעירים המסקרנים בצרפת. הספר זיכה אותה בפרס פרנסואז סאגאן לרומן ביכורים מצטיין. הוא תורגם לשפות רבות, והפך את אסור לאישה שיכולה להתפרנס מכתיבה. בשנה שעברה יצא ספרה השני, "הלילה של דוד" (תרגום חופשי, כיוון שטרם יצא בעברית), על תאומים שאחד מהם מת בגיל עשר. גם הוא גרף שבחים ומועמדויות לפרסים חשובים.
כריכת הספר"עשיר כמו המלך", גרסה עכשווית לסיפור סינדרלה, מתרחש בקזבלנקה של שנות ה־90 שפערי המעמדות בה עמוקים. הוא מתמקד בשרה, נערה פיקחית ויפהפייה משכונת עוני, שגדלה עם אמה בתנאים קשים עם בטן מקרקרת מרעב. יום אחד היא רואה את העיניים הירוקות הקטנות של דריס, שמגיע מהמשפחה הכי עשירה בעיר, וחולמת שיחלץ אותה מחיי הדלות. אבל הבחור המסתורי הזה מתעניין בעיקר באופנועים ולא נופל בקסמיה כמו רוב הגברים. הספר בוחן את הפערים החברתיים והתרבותיים במרוקו ומתאר את קזבלנקה באופן חי וסוחף על שלל ניגודיה: עושר מול עוני, יופי מול כיעור, מסורת מול מודרניות, תקווה מול ייאוש וגם גברים מול נשים.
"הרעיון שיש מדינה ליהודים מרגיע אותי, אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת לישראל. עזבתי בית פעם אחת, וזה היה קשה"
שרה היא אישה צעירה, שורדת, עם חוצפה ואומץ, שנחושה לחלץ את עצמה בתחבולות מהעוני. מה יש בך ממנה?
"אני מאוד שונה ממנה. כשהייתי קטנה הייתי ביישנית, לא חייכתי הרבה, כתבתי בראשי שירים וסיפורים והייתי רצינית. הוריי דאגו לפעמים כי רוב הזמן הייתי מתוחה ומפוחדת. כל מה שרציתי היה לכתוב ולקרוא. כשהתבגרתי נפתחתי ולבלבתי כמו פרח".
איך את מסבירה את ההצלחה של הספר?
"משהו קרה לי בעקבות כל הסירובים שקיבלתי. הבנתי שאני צריכה לכתוב על מרוקו ולא ידעתי איך. גדלתי בקזבלנקה - זו לא אותה מרוקו כמו בכפרים. גדלתי כאישה - זה לא כמו לגדול כגבר. גדלתי כיהודייה - וגם זו זווית מסוימת מאוד של מרוקאיוּת. חשבתי שהסיפור שלי על מרוקו סובייקטיבי וייחודי ושלא אהיה מסוגלת לכתוב עליה באופן כללי. לא ידעתי באילו מילים להשתמש כדי לתאר מה באמת קורה במדינה הזו. אולי נזקקתי ליותר בגרות".
גדלת בבית אמיד. הרגשת את הפערים החברתיים?
"כן. בתיכון הצרפתי בקזבלנקה, שאותו הכנסתי לספר, למדו בעיקר ילדים אמידים, אבל לפעמים היו גם כאלה ממעמד נמוך יותר. אני זוכרת כמה מאתגר היה להם להיות בכלוב הזהב הזה. אני זוכרת נערה מסתורית שאף פעם לא ידענו לאן היא הולכת ומאיפה היא באה. לפעמים גברים היו אוספים אותה מהתיכון. אני יודעת שהיא נישאה לגבר אמיד ומבוגר ממנה מערב הסעודית, אבל לא מעבר לזה. דמיינתי את חייה".
היהודי היחידי בספר הוא בחור מטורלל ודפוק שמכור לסמים.
"כיהודייה מרוקאית היה לי חשוב שתהיה בספר דמות של יהודי. הדמות מבוססת על חבר של אבא שלי שאהבתי. לצערי הוא נפטר. הוא היה איש קטן ורזה עם בעיית סמים".
"מעולם לא כתבתי על היהדות שלי. גם הספרים שלי לא עוסקים בקהילה היהודית. לא רציתי שאנשים יתייחסו אליי כאל יהודייה, אלא כאל סופרת"
אילו זיכרונות משמעותיים יש לך מקזבלנקה?
"בכל יום ראשון אבא שלי היה לוקח אותי, את אחי ואת אחותי לפארק שעשועים גדול בעיר עם הרבה מתקנים, ממש דיסנילנד מרוקאי. הוא לא היה בטיחותי ויכולנו למות כל כך הרבה פעמים, כי החגורות שחגרנו על המתקנים לא היו תקינות. אהבתי את המקום הזה כי הגיעו אליו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה - גם העשירים מאוד עמדו שם בתור כמו כולם".
למה החלטת לעזוב את מרוקו בגיל 18?
"למדתי בתיכון שהוא חלק ממערכת החינוך הצרפתית, לכן היה לי קל יותר ללמוד ספרות ופילוסופיה מחוץ למרוקו. יש במרוקו אוניברסיטאות טובות, אבל הדגש בהן הוא על רפואה ומשפטים. רוב האנשים שלומדים במערכת החינוך הצרפתית במרוקו נוטים לעזוב לצרפת. אחותי ואחי חיים בצרפת, הוריי עדיין במרוקו".
לספר יש סוף פתוח. מה רצית לומר בו?
"היה לי ויז'ן של הסוף עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הספר: בחור ובחורה על אופנוע מסתכלים על הים מצוק גבוה. המשפט האחרון בספר כבר היה לי בראש. אני לא חובבת סוף פתוח, אבל פה זה מתאים. הפי־אנד מוחלט יהיה כמו אגדה ויהרוס את כל מה שכתבתי קודם. רציתי לבקר את הארגונים החברתיים, הפוליטיים, המעמדיים והדתיים במרוקו. קיוויתי שאנשים ימשיכו לחשוב על הסיטואציה. מצד שני גם לא כתבתי סיום קודר מדי, כדי להשאיר תקווה למרוקו".
ישראל היא כמו אבא
בימים אלה היא כותבת ספר שלישי, היסטורי, על הזהות היהודית שלה ומבלה הרבה בספריות. "יש תחושה של דחיפות כי אני חייבת לסיים אותו לפני שאלד", היא אומרת.
איך זה להיות היום אישה במרוקו?
"קשה. אולי טוב יותר מאשר לפני 100 שנה, אבל החוק עדיין לא לצד הנשים במקרי גירושים או היריון מחוץ לנישואים. הן תמיד אלה שמשלמות את המחיר. אני בהיריון ולא נשואה לבן הזוג שלי - במרוקו זה אסור. את לא יכולה לחיות עם גבר ללא נישואים. החיים האינטימיים מתנהלים תחת רגולציות דתיות. את לא יכולה להיות חופשייה בחייך הפרטיים בגלל החוק האסלאמי".
ואיך זה להיות יהודייה בצרפת כיום, כשהאנטישמיות משתוללת במדינה?
"הרבה יותר קל מאשר להיות אישה במרוקו. צרפת פטריארכלית, אבל לפחות יש בה שוויון בין נשים וגברים. האנטישמיות באמת מתגברת, אבל אני בת מזל כי אני מוקפת באנשים משכילים שמנסים להבין את הסיטואציה בישראל באופן אנושי. בחיי היומיום הכול בסדר, אבל באינסטגרם ובמדיה אני קוראת דברים שפוגעים בי כיהודייה".
את מרגישה צורך או חובה להביא את הצד הישראלי במלחמה? את נשאלת על הסכסוך הישראלי־פלסטיני?
"לא, בעיקר משום שמעולם לא כתבתי על היהדות שלי. גם הספרים שלי לא עוסקים בקהילה היהודית. לא רציתי שאנשים יתייחסו אליי כאל יהודייה, אלא כאל סופרת. אחרי 7 באוקטובר אני מרגישה מוכנה יותר לספר על המורשת היהודית שלי".
איזה קשר יש לך לישראל?
"ישראל היא כמו אבא בשבילי, ואני יודעת שזו מטאפורה מוזרה. ביקרתי בה כמה פעמים. כל חיי אמרו לי שהמדינה הוקמה כדי להיות מקום בטוח ליהודים. הרעיון שיש מדינה ליהודים מרגיע אותי, אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת לישראל. עזבתי בית פעם אחת, וזה היה קשה. אני לא רוצה לעשות את זה שוב".
לחצו כאן לקריאת הפרק הראשון מתוך הספר "עשיר כמו מלך"
