ב-1 במרץ עלו צפונה 50 חניכי המכינה הקדם-צבאית "תבור", התמקמו בשכונה ד' הנטושה שבקריית שמונה - ומאז הם שם: מסייעים, נוכחים, ולוקחים חלק בשיקום האזרחי של העיר הצפונית שמנסה לחזור לעצמה אחרי שנה וחצי שבהן ננטשה וספגה אלפי טילים.
"אם מנסים לחנך לעשייה, למשמעות, לשליחות - אז אין חינוך גדול יותר ממה שאנחנו עושים פה", אומר גלעד שגב, ראש מכינת "תבור". "זה יותר משמעותי מכל שיעור בכיתה. להיות במקום שקשה, מאתגר ומורכב - לא במקום שנוח. להחליט באמצע השנה שאנחנו עולים לקריית שמונה כי זה מה שנכון, כי ככה מחנכים - באמצעות דוגמה אישית".
7 צפייה בגלריה
חניכי מכינת "תבור" בכניסה לקריית שמונה. להיות איפה שצריך
(צילום: באדיבות מכינת "תבור")
ההחלטה להקים את המכינה בקריית שמונה התגבשה עוד בעיצומה של המלחמה, כששגב לחם בגזרה הצפונית כסמג"ד במילואים: "ראיתי את העיר הנטושה, הריקה, ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות מה שקורה כאן. לא יכול להיות שבירת הגליל והיישובים המקיפים אותה - הפכו ברגע אחד לאזור רפאים".
וכך, ברגע שהוסרו המגבלות הביטחוניות, הועברה שלוחת המכינה מנוף הגליל לקריית שמונה - מהלך שדרש הסתגלות מהירה, התארגנות מחודשת והתגייסות כוללת של הצוות והחניכים כאחד.
גלעד שגב, ראש המכינה: "אחרי כישלון המבוגרים בהגנה על העורף, אנחנו מראים לחניכים שיש בידיהם את הכוח להשפיע ולשנות, להיות חלק ממהלך משמעותי שהמדינה עדיין לא השכילה להוביל"
"היה לי ברור שאם המדינה בחרה שלא להחזיר את החיים כאן למסלולם, אנחנו נהיה הראשונים", מדגיש שגב. "השאיפה שלי היא שכל ילד שיחזור לעיר, יפגוש חניך מהמכינה שיושיט לו יד ויסייע לו להתאקלם בחזרה".
קילומטר מטרומפלדור
המכינה שוכנת קילומטר מהקבר של טרומפלדור בחצר תל חי - סמל היסטורי שמעניק השראה למהלך החדש. "זה ביטוי מוחשי לחלוציות של המאה ה-20", מסביר שגב. "אחרי כישלון המבוגרים בהגנה על העורף, המכינה מראה לחניכים שיש בידיהם את הכוח להשפיע ולשנות, להיות חלק ממהלך משמעותי שהמדינה עדיין לא השכילה להוביל".
השלוחה, פועלת לפי עיקרון פשוט: להיות איפה שצריך. לא רק בשעת חירום, אלא בתוך שגרת החיים ותהליכי השיקום. בבתי ספר ובמועדוניות ילדים ונוער, בגינות ציבוריות שעמדו עזובות חודשים ארוכים, בבתי קשישים שמחכים למישהו שייכנס וישאל לשלומם.
7 צפייה בגלריה
גלעד שגב, ראש המכינה. "ביטוי מוחשי לחלוציות של המאה ה-20"
(צילום: באדיבות מכינת "תבור")
החניכים, שמחולקים לפי רובעים בעיר, לא רק משתלבים בעשייה המקומית, הם בעיקר נוכחים וזמינים לכל פניה ובקשה.
"חשוב להגיד בצניעות שלא באנו 'להציל' את קריית שמונה ואנחנו לא פועלים כאן לבד", מבהיר נבו אמזלג, מנהל השלוחה בקרית שמונה. "רקמנו קשרי עבודה עם העירייה ועובדיה, ובימים אלו אנחנו מסייעים במסגרות החינוך הבלתי פורמליות בעיר יומיים בשבוע, ובעוד בוקר אחד לפחות מסייעים בבתי ספר נוספים בעיר. במקביל, אנחנו גם לוקחים חלק בפרויקטים נקודתיים של מעורבות וסיוע במה שצריך".
איך אתם חווים את הקשר האנושי עם התושבים החוזרים?
אמזלג: "בשבועות הראשונים שלנו כאן, כל אדם שהלך ברחוב היה נראה כאילו הוא מחפש זוג עיניים נוסף כדי לחלוק איתן רגעים משותפים אחרי חודשים ארוכים של בדידות. היו לנו מפגשים מרגשים עם מבוגרים שסייענו להם לארגן את בתיהם לקראת החזרה - והכול בצניעות, בענווה ומתוך כבוד עצום לתושבים השבים לבתיהם. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם על גבורה, ציונות ושורשיות".
7 צפייה בגלריה
אמזלג, ראש השלוחה בקריית שמונה. "עכשיו הזמן לפעול, לחבר ולאחד היכן שרק אפשר"
(צילום: באדיבות מכינת "תבור")
אמזלג, אב לשתיים וקצין קרבי ביחידה מובחרת במילואים, רואה בפעילותו בקריית שמונה המשך טבעי לשירותו הצבאי: "בחרתי להגיע לפה כי אני מאמין שעכשיו הוא הזמן לפעול, לחבר ולאחד היכן שרק אפשר.
"החזון שלי הוא פשוט: שהמכינה תשמש משאב עבור העיר", הוא מוסיף, "שאנחנו נהפוך לחלק בלתי נפרד מהמקום - לא כאורחים, אלא כתושבים זמניים עם אחריות קבועה. ראיתי את ההרס, את הבדידות, את החשש של האנשים שחזרו לכאן - ושל אלה שלא עזבו מעולם, והבנתי שזה הזמן ליצור נוכחות צעירה ורוח של תקווה ביישובי הצפון, ובמדינה בכלל".
"לא מצילה את העיר - חיה איתה"
תחושת השליחות שמאפיינת את ראשי המכינה, מלווה גם את הצוות והחניכים.
אחת המדריכות במכינה היא שאיאן נאורי, בת 22 ממושב חניאל שבעמק חפר. נאורי, בוגרת לשעבר במכינת "תבור" וחיילת משוחררת, הצטרפה למכינה חודש לאחר שפשטה את המדים כלוחמת בילת"ם: "היה לי ברור שאני לא טסה עכשיו לחו"ל כמו כל החברות. סיימתי את הצבא בתחושה שיש לי עוד מה לתת - ופה צריכים אותי.
"יובל יפה ז"ל, שהיה חבר קרוב שלי במכינה, נפל בימים הראשונים למלחמה בקרב על כיסופים", היא מספרת, "אחד המשפטים שהוא היה חוזר עליו כל הזמן היה - 'מי שיכול - צריך', ומאז שהוא נפל - זה המשפט שמלווה אותי. אז אני פה. לא מצילה את קריית שמונה, אלא חיה ביחד איתה".
בין שלל הפעילויות והמשימות, התגובות הספונטניות של התושבים הן אלו שמעניקות לצוות את התחושה שהם נמצאים במקום הנכון.
"אנחנו הולכים ברחוב, ושומעים את המשפטים הקטנים שמשנים הכול", משתפת נאורי. "אישה מבוגרת אומרת לנו - 'איזה כיף שאתם פה, חזרו החיים'. אדם אחר עובר לידנו כשאנחנו עובדים ושומעים מוזיקה, ואומר - 'תמשיכו, לא שמענו צליל ברחוב הזה כבר חודשים'. ויש גם לא מעט מקרים שבהם אנחנו מגיעים לאנשים הביתה, והם מתרגשים עד דמעות לראות אותנו.
"הרגעים האלו גורמים לך להבין כמה מעט צריך כדי להחזיר נשימה למקום", היא מוסיפה בהתרגשות, "וזה מרגש ומחזק אצלנו את הידיעה שאנחנו נמצאים בדיוק במקום שבו אנחנו צריכים להיות עכשיו".
"להיות עם מישהו"
אחת מחניכות המכינה היא אורי מימון, בת 18 מהיישוב עומר. המעבר לקריית שמונה תפס אותה בהפתעה, אך במהרה הפך לזכות גדולה, עבור מי שבחרה להקדיש שנה לפני השירות הצבאי למען החברה והמדינה.
7 צפייה בגלריה
מעורבות קבועה בשכונה. החניכים משקמים גינה ציבורית בעיר שנחרבה במלחמה
(צילום: באדיבות מכינת "תבור")
"כשהתחלנו את השנה במכינה, אמרו לנו שיש כאן משימה לאומית ושהשלוחה שלנו תעבור לקריית שמונה. זה היה מפתיע, אבל מהר מאוד הבנו שיש פה משהו הרבה יותר גדול מאיתנו. היום אני רואה את זה כזכות אדירה", אומרת מימון.
"המקום שלנו פה בעיר הוא פשוט להיות איפה שצריך", היא מסבירה. "יומיים לפני פתיחת תיכון דנציגר ביקשו עזרה בניקיונות ושיפוצים, ומיד התגייסנו למשימה. ארגנו גם הפנינג פורים לילדי העיר, והתושבים מעריכים מאוד את הנוכחות שלנו כאן. אנחנו מפוזרים בכל רובעי העיר, והתושבים עוצרים אותנו ברחוב כדי להודות לנו שאנחנו כאן, ביחד איתם".
מה הרגע שחידד עבורך את המשמעות של להיות בקריית שמונה?
"אחד הרגעים שנחקקו אצלי הוא הביקור אצל אישה מבוגרת, אלמנה שחזרה לביתה אחרי שנה וחצי שבהן הייתה מפונה. אין לה ילדים, והיא חיה לבד. הגענו אליה עם עוגיות ופשוט ישבנו איתה. פתאום היא נפתחה, דיברה איתנו והודתה לנו בלי סוף. זה גרם לי להבין את העוצמה שיש בנוכחות שלנו - להיות עם מישהי שחזרה לבית שעמד ריק יותר משנה, לספק לה חברה ואוזן קשבת".
תומר בן ישראל, חניך: "יש לנו חיבור משמעותי עם התושבים המבוגרים; הם יודעים שהם יכולים לפנות אלינו תמיד, שנשמש אוזן קשבת עבורם, ושאנחנו כאן בשבילם. בעיניי, זו התרומה האמיתית. לא רק העשייה, אלא הנוכחות והתחושה שיש להם על מי לסמוך"
גם עבור תומר בן ישראל, אף הוא חניך במכינה, המפגש עם התושבים המבוגרים, ממחיש את חשיבות הקמתה של המכינה בעיר הצפונית: "מה שהכי נוגע בי זה לא בהכרח ההפנינג או ההפעלות שאנחנו מקיימים, אלא דווקא הרגעים הקטנים - כשאני עובר ברחוב, מאחל בוקר טוב לאישה מבוגרת שעוצרת אותי ומבקשת עזרה להרים את המקרר, או כשהיא צריכה שמישהו יעזור לה להעלות ספה לקומה השנייה. אלה הרגעים שבאמת מרגישים בהם את המשמעות של העשייה שלנו עבור התושבים".
בדבריו, הוא מדגיש את החשיבות של נוכחות יציבה בחיי התושבים. "יש לנו מעורבות קבועה בשכונה - אנחנו בונים גינות ציבוריות עם הילדים ומשקמים את השכונות עצמן, אבל לצד זה יש לנו גם חיבור משמעותי עם התושבים המבוגרים; הם יודעים שהם יכולים לפנות אלינו בכל דבר, שנשמש אוזן קשבת עבורם, ושאנחנו כאן בשבילם - וזה לא מובן מאליו. בעיניי, זו התרומה האמיתית. לא רק העשייה, אלא הנוכחות והתחושה שיש להם על מי לסמוך".
המכינות בחזית האזרחית
הקמת המכינה בקריית שמונה היא חלק ממהלך לאומי רחב שמובילה מועצת המכינות הקדם-צבאיות, לחיזוק יישובי קו העימות בצפון. היוזמה נולדה כהמשך ישיר לפריסתן של 11 מכינות ביישובי העוטף, ופועלת מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח: שילוב אלפי בני ובנות נוער במוקדי עשייה אזרחיים בכל מקום שבו נדרש חיזוק קהילתי, חברתי וחינוכי.
"המכינות מגויסות למאמץ הלאומי", אומר אבישי ברמן, מנכ"ל מועצת המכינות. "מדובר באלפי נערים ונערות חדורי תחושת שליחות, שמקדישים שנה שלמה ללימוד מעמיק ולעשייה, ופועלים היכן שצריך אותם - אם בעוטף ואם בגבול הצפון.
"מטרת העל של מפעל המכינות הייתה ונותרה לפתח את הדור הבא של המנהיגות הישראלית-יהודית-ציונית", מוסיף ברמן, "לא באולמות הרצאות, אלא במגע ישיר עם החברה הישראלית, עם קהילות ואתגרים".
"המעשה המנהיגותי האמיתי"
קריית שמונה היא הסנונית הראשונה בגל הצפוני. בקיץ הקרוב צפויות להיפתח שלוחות נוספות במטולה, ראש הנקרה, נהריה, נטועה ורמת הגולן - כולן כחלק מתהליך מתואם עם היישובים והרשויות המקומיות, ובמטרה לייצר תשתית אזרחית-חינוכית חזקה וקבועה לאורך כל גבול הצפון.
ובעוד ש-50 חניכים לא יכולים לפתור את כל האתגרים של קריית שמונה, הם הצליחו להשיב לעיר נכס יקר שאבד לה: רוח צעירה ותוססת, שנעדרה מרחובותיה כבר שנה וחצי. ובעיקר, הם חידשו ערכים שהתעמעמו במשך שנים - אחריות, נוכחות ושותפות.
7 צפייה בגלריה
חניכי מכינת "תבור". "נמצאים בדיוק במקום שבו אנחנו צריכים להיות"
(צילום: באדיבות מכינת "תבור")
וכך, בין הגינות הציבוריות לבתי הקשישים, במפגשים עם ילדים, הורים, מורים ושכנים, נרקמת לה מחדש תחושת חיבור בסיסית - כזו שלא דורשת הרבה, רק מישהו שיהיה שם.
"אני שב ואומר לחניכים שגם האזרח הפשוט יכול להשפיע", מדגיש שגב, "ובמציאות שבה מושג המנהיגות נשחק ואיבד מערכו - הם מוכיחים שהבחירה להיות כאן ועכשיו, על אף הקשיים ואולי גם בגללם, היא המעשה המנהיגותי האמיתי".
