לפני חצי שנה גילתה רינת בר שהיא יותר גדולה ממתקפת טילים. בר, זמרת בעיצומו של קאמבק היסטרי, הייתה בדרכה להופעה ביום ההולדת של אלין גולן כשהתחילה המתקפה האיראנית, והיא נאלצה לתפוס מחסה בממ"ד מזדמן. בעלי הממ"ד, משפחה נרגשת שהבינה בזמן אמת שנפל דבר באשקלון, הנציחה את הרגע ההיסטורי בטיקטוק. מאופרת ומתוקתקת כביום היוולדה, בר מתועדת שם ברגע כל-ישראלי. חדר ארונות שהוסב למרחב מוגן, האח המפדח שמופיע בתחתונים והמצלמת שקובעת: "אני לא יודעת אם אני רועדת בגלל הטילים או בגלל שרינת בר אצלי בממ"ד". בשרשרת ההישגים שבר גרפה בשנה האחרונה זו אנקדוטה שולית, אבל גם הוכחה נוספת שהיא כבר לא משתבללת בשולי המוזיקה המזרחית, אלא תוספת חדשה לאמצע הדרך הישראלי. החאפלות שלה לחיילים במלחמה גרפו מאות אלפי צפיות ברשתות, היא אביזר חובה בימי הולדת של איקונות כמיכל הקטנה ועינב בובליל, ובקיץ הקרוב היא בהיכל מנורה. מי ש-20 שנה נודעה בתעשייה כפספוס ענק, סוף-סוף נחתה בקונצנזוס. השאלה היא למה דווקא עכשיו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
בר היא נציגה של תופעה רחבה בהרבה: הרנסנס של המוזיקה הטורקית בישראל. זו שבניינטיז נקראה מוזיקת דיכאון וזוהתה בעיקר עם הפריפריה של הפריפריה, הפכה ב-2025 לטרנד לאומי. ששון שאולוב אחראי להמנון החדש "עוד יותר טוב". תמר ריילי ושירה "בחיבק" שרפו את הפלייליסט. ילדים בני 12 מכירים שמות כמו ליאת בנאי ותמיר גל. הראפר פלד עושה כבוד באלבומו החדש ליוסי עדן ואבי ביטר. ועדן בן זקן אפילו מצטטת את תמיר גל בשיר שלה "אדם אדם" ומחדשת את "מלאכים" של בר.
מי שאחראים לא מעט לפריחה העכשווית הם קובעי הטעם החדשים, ובהם פודקאסטים של מוזיקה מזרחית דוגמת "אור על המזרח" של אור בן שבת ו"הכל על מוזיקה מזרחית" של דרור קאפח וחגי אוזן. גם הליין "מלך הקסטות", שהתחיל במסיבות צנועות ועבר לחאפלות המוניות במקדשי היפסטרים תל-אביבים, הכיר לקהל צעיר זמרים כמו שריף, עופר לוי ואלי לוזון. וכמובן שגם הרשתות החברתיות נותנות רוח גבית לתופעה ובמיוחד טיקטוק, שנהיה למדגרה נוסטלגית והופך שירים נשכחים ללהיטים. הקאמבק של בר, למשל, התחיל שם. "רינת בר התחילה לשיר בגיל 12. היא בת 40 עכשיו", אומר עיתונאי המוזיקה והשדרן שחר אמאנו. "המוזיקה שלה תמיד הייתה להיטית, אבל היא לא נספרה בחמישייה של שרית (חדד), נסרין (קדרי) זהבה בן, מרגול ועדן בן זקן. מה שקרה לה בשנה וחצי האחרונות התחיל כשמאיה דדון, זמרת צעירה, חידשה את השיר שלה 'פיו' שיצא ב-1999. אחר כך בטיקטוק גילו את 'חיכיתי לך', שיר ענק של בר מ-2011 שלא קיבל הזדמנות בזמנו. אחר כך היא הופיעה ב'מלך הקסטות'. רינת ידעה למנף את כל זה, ועל הדרך הצטרפו גם זמרים אחרים".
"בניגוד לפעם, היום אנשים יכולים ליהנות ממוזיקת דיכאון בלי להסתיר את זה", מסביר המפיק ועיתונאי המוזיקה חגי אוזן. "המוזיקה הזו הפכה ממשהו מביך לקאלט, וברגע שזה קאלט אתה יכול גם לאהוב דברים שהם קרינג'ים ולזרום איתם".
זה הסיפור של רינת בר?
"אצלה השאלה היא איך זה לא קרה לה עד עכשיו. אחרי שהקימה משפחה, היא החליטה שהפעם היא עושה את זה וחברה למנהלים הנכונים. זה יותר נכון לגבי שאר הזמרים מהז'אנר: כשאני קולט את משה כהן עומד על במה ב'מלך הקסטות', שר 'נדרתי נדר' והקהל שואג אחריו, זה כמו יציאה מהארון".
לא הבנתי את ההשוואה.
"נתנו לאנשים בשנות ה-90 טעימה קטנה מדי מהמוזיקה הזאת, ועכשיו הם חוזרים לטעם הזה בלי להתבייש".
"מוזיקת דיכאון זו המוזיקה הכי משמחת"
כמו כריות בכתפיים, גם במוזיקה הזמן הוא המרכיב הסודי בהפיכת קוריוז שנחשב טעם רע בזמן אמת, לאירוע אופנתי 20 שנה מאוחר יותר. "התופעה הנוכחית מתחילה מגעגוע למוזיקה הטורקית הכבדה שהייתה פה בשנות ה-90", מסביר אמאנו. "כשזוהר מת ב-1987, הז'אנר הטורקי השתלט על המוזיקה המזרחית. הייתה השפעה מאוד גדולה של עופר לוי, זהבה בן ואבי ביטר, ובהמשך משה כהן ותמיר גל".
אופיר טובול, עורך הספר "מהפכה של שמחה": "בתחילת שנות ה-90 בעצם נוצרת בתוך הז'אנר המזרחי אלטרנטיבה לאלטרנטיבה. כוח חדש שמתנגד לרעיון של אביהו מדינה. הוא לא רוצה להיות מיינסטרים. מבחינתו זה השתכנזות"
מה מאפיין את המוזיקה הטורקית בתחילת הניינטיז?
"אלה שירים מאוד כבדים וארוכים, לפעמים שבע דקות ואפילו עשר. הלחנים הם מטורקיה וחלקם חוזרים על עצמם. זה רק אומר שזו לא מוזיקה שמיועדת לרדיו, אלא לקהל הרחב, לשטח. כמי שגדל על המוזיקה הזאת, השטח לא שוכח את השירים האלה, כי הם היו המפלט שלו".
לפני 20 שנה מוזיקת דיכאון הייתה מפלט מחיים בשוליים. יכול להיות שהפריחה הנוכחית היא כי אנשים מחפשים מפלט מהמציאות אחרי שנה וחצי של מלחמה?
"יכול להיות. מה שבטוח זה שברגע שהמלחמה פרצה והזמרים האלה יצאו לשטח, הם רכשו עוד קהל. אצל רינת בר זה הכי בולט, כי היא באמת הופיעה כמעט בכל מקום. היא הבינה אסטרטגית כמה זה נכון. ואז היא שרה על הלחן של 'יא בינת אל סולטן': 'יא יחיא סינוואר /הלוואי תמות מחר/ יחד עם נסראללה/ ועם כל השאר' וזה הפך ללהיט ויראלי מטורף".
מה בעצם מנחם בהם?
"למרות שזה נשמע הפוך לגמרי, מוזיקת דיכאון זאת המוזיקה הכי משמחת שיש. אם אתה עצוב עכשיו ואתה שומע עשר דקות של עופר לוי בוכה במקומך, זה מנחם אותך. כשאתה עצוב, חפלה לא תנחם אותך. אנשים אוהבים שירים עצובים, ולא רק במלחמה. הם מחפשים את הקאלט, כמו 'זה שובר לב של גבר' של עופר לוי, או הדואטים ההזויים של אבי ביטר וליאת בנאי, או 'אני פה מצטער' של תמיר גל שנפתח ברעש וצלילים של מישהו שהולך לתא כלא. סוגרים עליו את הדלת והוא צועק 'סוהר!' ואז מתחיל השיר".
נשמע כמעט כמו פרודיה.
"בזמנו זה נראה כמו משהו נחות, אבל יש לזה קהל. והקהל, כמוני, שגדל לתוך זה לא שמע את זה ברדיו, הוא שמע בדיסקים, בקלטות, והוא יודע לדקלם את השירים האלה בעל פה".
את פריחת המוזיקה הטורקית לפני 20 שנה אי-אפשר לנתק מתהליכים חברתיים. ישראל של אחרי המהפך ב-77' ועלייתו של הליכוד לשלטון נתנה לגיטימציה לתרבות ולזהות המזרחית, אבל רק מסוג מסוים וידידותי למשתמש, שחותר לקונצנזוס. כמו תמיד, מה שמורכב וקשה לעיכול נשאר בחוץ. גם מוזיקלית. רינה באזוב, למשל, הפכה באדיבות המנהל הראשון שלה, יעקב קומבינה, לרינת בר, אבל גם השם הכל-ישראלי שניתן לה לא עזר לפרוץ את חומות הגטו הטורקי. למרבה האירוניה, מי שהופקד על משמר הגבול היו הקולגות מהמוזיקה המזרחית.
"מה ששלט במוזיקה המזרחית בשנות ה-70 וה-80 היה המוזיקה בסגנון ים-תיכוני-יווני", טוען אופיר טובול, עורך הספר "מהפכה של שמחה" על המוזיקה הישראלית-מזרחית. "בעיקר אמנים תימנים שרצו לייצר מוזיקה ישראלית אלטרנטיבית לרוק הישראלי, שבהם בולט אביהו מדינה. הרעיון שלו, יחד עם כל האמנים התימנים שביצעו את השירים, כמו חיים משה ומרגול, היה לעשות מוזיקה ישראלית לא פחות מהרוק הישראלי של אריק איינשטיין ושלום חנוך. הם יצרו מוזיקה שכוונה למיינסטרים והייתה אמורה להיות האלטרנטיבה לקיים".
עיתונאי המוזיקה שחר אמאנו: "המוזיקה הטורקית הייתה מצד אחד מצליחה. מצד שני היא איימה להחזיר את הסגנון הים-תיכוני לאותם גטאות שהוא ברח מהם"
מיינסטרים שהוא אלטרנטיבה למיינסטרים.
"בדיוק. והדבר הזה מגיע לשיא בשנות ה-80. בתחילת שנות ה-90 בעצם נוצרת בתוך הז'אנר המזרחי אלטרנטיבה לאלטרנטיבה. כוח חדש שמתנגד לרעיון של מדינה. הוא לא רוצה להיות מיינסטרים. מבחינתו זה השתכנזות".
מאיפה זה מגיע?
"מצד אחד יש התפתחות של מעמד בינוני מזרחי והקפיטליזם נהיה יותר דומיננטי, ובמקביל יש דווקא מקומות בפריפריה שנזנחו ושם רואים את תנועת התשובה של ש"ס ויותר סמים ופשע. ומה שליווה את זה מבחינת הפסקול היה מוזיקה יותר מזרחית-ערבית-טורקית כבדה. שמעו אותה בשכונות, בבתי כלא, בפנימיות. אנשים במעמד יותר נמוך, ולא כאלה עם רצון להתחבר לישראליות".
מבחינה מוזיקלית זה גם סגנון פחות נגיש או קל לעיכול.
"בדיוק. נגיד, עופר לוי זה ממש ערבי. זה סגנון שירה בכייני, יותר פומפוזי. זה האמן שימות בשביל האהבה, וברקע יש מצוקה. בשירים כמו 'הקלפן' של לוי, יש דיבור על התמכרויות, על סמים, על בתי כלא. אלו הפקות מאוד דלות. הסרטים של ימין מסיקה (קולנוען שיצר עשרות סרטים עלילתיים שבהם מככבים זמרים כמו אבי ביטר, תמיר גל ומשה כהן, ג"ב) הם המקבילה הוויזואלית של המוזיקה הזו".
זה בעצם ז'אנר מחאה.
"המוזיקה המזרחית זכתה להשמעות ברדיו ולזמרים מצליחים. אבל אפילו השדרנים של הז'אנר לא השמיעו את עופר לוי. כלומר, בזמן שהמזרחית הפכה למיינסטרים, נוצרו שוליים חדשים".
מעבר לחשודים המיידיים כמו ביטר, עדן, אילן כהן (אבא של אושר) וכמובן מלך מלכי המלכים לוי, גם רוב אבות המזון של הפופ הים-תיכוני התחילו את הקריירה בטורקית. שמות כמו קובי פרץ, ליאור נרקיס ומושיק עפיה היו חלק מהסצנה. מי זוכר היום שהנכס הלאומי שרית חדד, הזמרת שחתומה על כניסת המזרחית לקודש הקודשים של יום הזיכרון, התחילה בכלל בטורקית כבדה. "המוזיקה הזאת הייתה מצד אחד מצליחה. מצד שני היא איימה להחזיר את הסגנון הים-תיכוני לאותם גטאות שהוא ברח מהם", מסביר אמאנו את הסיבה שחלק מהזמרים האלו עברו לפופ הים-תיכוני.
אבל קו פרשת המים הוא המפץ הגדול בדמות השת"פ של אתניקס ואייל גולן (1996), שהגדיר מחדש את גבולות הגזרה של המוזיקה המזרחית ואת יחסיה עם המיינסטרים הישראלי, ובעקבותיו כל השאר יישרו קו.
אמאנו: "בתחילת שנות האלפיים קובי פרץ יוצא עם 'בלבלי אותו' והז'אנר הטורקי לאט-לאט התפוגג. גם עופר לוי שהיה המלך, יצא בשלב מסוים לשבע שנות גלות והפסיק להקליט. מרבית הזמרים שהזכרתי הופכים להיות זמרי פופ ים-תיכוני".
הפופ הים-תיכוני היה מההתחלה אפיק מניב. הוא גם האנטיתזה המוחלטת לדכדכת הטורקית: טקסטים במשקל נוצה, לחנים קליטים ונוחים לאוזן מערבית, שירים שלא דורשים מהמאזין התמסרות טוטאלית, אבל גם לא מספקים קתרזיס. יכול להיות שהגעגוע למוזיקה הטורקית הוא בכלל תגובת-נגד למלאכותיות שאפיינה בשנים האחרונות את הפופ הים-תיכוני, שהפך בעיני רבים אותנטי כמו שיני החרסינה והשתלות השיער בטורקיה שאהובות על כוכביו. אוזן: "גם הפרויקט של רביבו היה תגובה כזו. היה אז גל בלקני שהובילו דודו אהרון ומשה פרץ, עם להיטים כמו 'תגידו לה' והייתה תחושת מיאוס מסוימת מזה. ואז התגעגעו לטינהנהנייניי הקלאסי של ג'קי מקייטן וחיים משה ולכן הגיעו הרביבואים. עכשיו יש תחושה של מוזיקה שהיא ממש על גבול הראפ, מה שאודיה ועדן חסון עושים. זה לא הצליל האותנטי האורגינלי, ואז הגיעה המוזיקה הטורקית".
טובול: "מי שהתחיל את הקאמבק הזה הם מאור אדרי עם 'לב קבור' ועומר אדם באלבום הראשון שלו. אם עד אז היו הפקות זולות וזמרים שבורים, אדרי ואדם הביאו כלי נגינה כמו עוד וקאנון ויצרו הפקות רציניות".
ששון שאולוב, ילד בן 22 עם שם וקול של נפש בת מאה, הצליח לקחת את השילוב החמקמק בין ישן לחדש עוד צעד קדימה, מה שאיפשר לעובד הניקיון לשעבר להתחדש בב.מ.וו ב-320 אלף שקל. פינוק צנוע יחסית לקופון שהוא גוזר מאז 'עוד יותר טוב'. מי שעומד מאחוריו הוא האיש שעשה משרית חדד קונצנזוס ישראלי: אבי גואטה. כמו חדד, גם את שאולוב הוא לוקח כל הדרך עד להופעה בטקס פרס ישראל הקרוב. "שאולוב הוא התוצאה של הגעגוע לצליל האותנטי, האורגינלי", אומר אוזן. "הוא מביא צליל של קובי פרץ, של עופר לוי מפעם".
"מה שקרה בשנתיים האחרונות זה שהמאבק נגמר", אומר טובול על הזמרים הצעירים. "כבר אין את החלוקה הברורה שהייתה בין רוק ישראלי למוזיקה ים-תיכונית. המוזיקה המזרחית ניצחה. הדור הצעיר עושה מה שבא לו. הוא באמת לא רואה בעיניים. נגיד, אודיה לא נכנסת למשבצת של זמרת מזרחית כבדה. יש לה שירים שהיא משתמשת בהם כעוד משהו ממגוון ההשפעות הרבות שיש עליה. זה מהמם".
הזדמנות נוספת בגיל 48
תמר ריילי, במקור ריילינגר, הגיעה מקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, ואולי זה מה שאיפשר לה קול עצמאי. היא התחילה בקטן כשהקליטה שירי דיכאון בטיקטוק, דוגמת הקלאסיקות 'נדרתי נדר' של משה כהן ו'מלא עוד כוס חבר' של ביטר. בהמשך שיתפה פעולה עם שרק, שממנו נולד לפני שנתיים 'מלאך'. אבל גם היא לא ציפתה לטירוף שעורר השיר 'בחיבק'. אוזן לא רואה את ריילי כשייכת לז'אנר, אלא יותר כדאחקה מאזורי שפיטה ודודו פארוק. "אפילו 'בחיבק' היא אומרת כמו אשכנזייה", הוא מגחך. "זה הפוך על הפוך. היא אשכנזייה למות, עם משקפיים עיגולדים, ושרה טורקי כבד". אבל בעיני טובול, ריילי מסמלת את מה שקורה לדור הצעיר. "'בחיבק' זה שיר שלא היה עובר פעם אצל שדרנים כמו אליקו או ירון אילן, שלא לדבר על פלייליסט. והיום הוא מקום ראשון בגלגלצ", הוא אומר.
יכול להיות שהשילוב של זמרת אשכנזייה שעושה מוזיקה טורקית הוא חלק מהבאזז?
"האשכנזי שבא ונותן לגיטימציה לז'אנר זה דבר עתיק. אבל בדרך כלל זה הגיע עם תג מחיר של 'אני אראה לכם איך באמת צריך לעשות את זה', כולל הפקה יותר מערבית. אצל ריילי זה ההפך. היא לא באה להנגיש את השירים. היא באה בצניעות למוזיקה הזאת. לא מלמעלה, מלמטה".
קלוז'ר נוסף שמתרחש בחסות הרנסנס הוא זה של ליאת בנאי, שבקיץ הקרוב תגיע למופע ניצחון בקיסריה. בנאי היא נשמה עתיקה שהגיעה מההארד-קור ונשארה בו. זה רק אנחנו שהשתנינו. היא בת טיפוחיו של ביטר, שגילה אותה בגיל 15 במסיבת פורים והשקיע בקסטה הראשונה שהוציאה. בהמשך יצאו לשניים דואטים שהפכו לקאלט, לצד שת"פים נוספים שלה עם תמיר גל, ליאור נרקיס, משה כהן ואחרים. כמו גל, שהביוגרפיה שלו כוללת אבא דרוזי, אחות שנרצחה ועבר של התמכרות לסמים וכלא, גם החיים שלה נשמעים כמו טלנובלה טורקית: נישואים בגיל צעיר (עם האינסטלטור שהגיע לתקן פיצוץ בצנרת) גירושים, עבודה בניקיון וחזרה להופעות במועדונים. כשבעלה השני, ניסים עוז, הסתבך בחובות וברח מהארץ, בנאי נשארה לבד עם חמישה ילדים. חלום על רבי שמעון בר יוחאי שינה את מסלול חייה והפך אותה למלכת הפרשות החלה. בין לבין היו גם הופעות טלוויזיוניות בריאליטי 'חי ב-LA LA לנד' וב'הכוכב הבא לאירוויזיון' והיום אפשר לראות אותה גם בסדרה 'הפוכים' של רשת 13. כאמור, רק בגיל 48, כשנראה שזה כבר לא יקרה לה, היא קיבלה הזדמנות נוספת. הסינגל החדש שהוציאה, 'בקבוקים ריקים', הוא סינתזה בין הבכיינות המסורתית לבין השפעות חדשות. "זה שיר בסגנון שנקרא לו יותר ששון שאולוב כזה", מסביר אמאנו, "עם גיטרות חשמליות ורוקנרול".
לאן היא יכולה להתפתח?
"גילו אותה בזכות שירים בטיקטוק שפתאום חזרו, וכנראה מישהו קיבל החלטה להקפיץ אותה לקיסריה. אם היא לא תתחזק את הקריירה ותוציא עוד שירים ותנסה להתאים את עצמה למציאות הנוכחית, היא לא תשרוד. היא נישאת על איזה גל של נוסטלגיה והגלים האלה סופם להסתיים".
ומה יהיה הדבר הבא?
"לא תהיה לדור הצעיר שום אופציה חוץ מלתת לקהל את מה שהוא רוצה, והוא רוצה דיכאון. הדור הבא יגיש טקסטים שמזכירים את פעם, אבל עם כלים מוזיקליים של היום, משהו יותר אלקטרוני, והקהל יחפש בתוך המוזיקה הזאת את הנחמה שלו".
אוזן: "ליאת בנאי לא יכולה לעשות אירועים משפחתיים כמו רינת בר. אתה לא שר את זה בחתונה, למרות ההצלחה הגדולה. זה לא כפיים. רינת, לעומת זאת, היא לא רק ז'אנר של בכי, זאת הצלחה אמיתית ברמה של 20 הופעות בחודש. משהו פסיכי. היא עושה חתונות, עושה גירושים, עושה הכל".
היא עושה גם שירים חדשים.
"ועדיין הקהל רוצה את הישן. בזה יהיה בעצם המבחן של כל מי ששייך לז'אנר הזה: אם זה רק געגוע, או שאוהבים את הזמר עצמו, כמו שהוא. ככה - חדש".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
