פרופ' יונה קוסאשוילי, מנהל המחלקת האורתופדית בבית החולים בילינסון מקבוצת "הכללית", כבר טיפל ב-1,300 חיילים פצועים מהמלחמה בעזה. את רגליהם של כ-40 מהם נאלץ לכרות בגלל פציעות קשות ביותר, שלא איפשרו לו להציל את הגפה. אבל מטופלת כזו, כך הוא עצמו מעיד, עוד לא פגש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ב"כזו" הכוונה לסמ”ר (במיל') ל', כולה ילדה בת 21 וכבר לוחמת בעלת עבר קרבי משמעותי. מצטיינת חילית, בזכות אומץ לב ותפקוד מקצועי מרשים שהפגינה ב-7 באוקטובר, שבו הצילה את חייה של חברתה לצוות שנורתה על ידי מחבלי חמאס. תלמידה ושחיינית מצטיינת, בת, אחות ועכשיו גם נושאת בתואר טרי ולא קל לעיכול: קטועת רגל, שנפגעה מאר-פי-ג'י שפגע ברכב שבו נסעה בעזה בזמן פעילות מבצעית חשאית, ואחת הנשים שנפצעו הכי קשה במלחמה.
5 צפייה בגלריה
פרופ' יונה קוסאשווילי. ''היא מוקפת תמיד חברים. הווייב שלה מאוד חיובי''
(צילום: ריאן פרויס)
"היא מוקפת תמיד חברים והווייב שלה מאוד-מאוד חיובי ויפה, תומכת בהורים שלה וההורים תומכים בה", מרחיב קוסאשוילי. "היא מעוררת השראה באצילות הנפש שלה, באיך שהיא מקבלת את הפציעה הקשה שלה. היא לא נכרכת סביב צוואר המטפלים או ההורים ומייבבת על מר גורלה. בשבילנו כצוות זה פשוט תענוג לטפל בה".
"בחורה מאוד מרשימה, עם תעצומות נפש גדולות", מסכים ד"ר איליה קגן, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים, שטיפל בל' בימים הראשונים לפציעה. "אחרי 36 שעות כבר עמדה על רגלה. לא הייתה לה שום תלונה, רק הסתכלות קדימה. לפני כמה ימים ראיתי אותה במחלקה רצה לפני הפיזיותרפיסטית לאורך המסדרון. נחושה, מתמודדת עם כאב פיזי ומנטלי, פייטרית אמיתית".
זה קרה בצפון רצועת עזה לפני פחות משבועיים, ביום שבת האחרון של פסח. ל' הוטסה לבילינסון כשחייה בסכנה ורגלה תלויה על בלימה. היא הספיקה לשוחח עם אביה לפני שהורדמה והונשמה, משם הובהלה לניתוח דחוף. שבוע בלבד אחרי האירוע הקשה הזה, שבו נפצעה באורח קשה לוחמת נוספת, היא מחלימה בקצב מעורר השתאות, מקפצת במסדרונות המחלקה האורתופדית כשהיא נעזרת בהליכון ומארחת עשרות חברים שבאים להיות לצידה.
ל', שניכר עליה שתשומת הלב סביבה זרה לה ומביכה אותה, מסכמת את האירוע בקצרה משל היה עוד יום רגיל במשרד. "היה שבוע עמוס", היא אומרת. "יום שבת בבוקר התחיל בבסיס. כשיצאנו לפעילות תיכננו לאכול מצה עם שוקולד כשנחזור. יצאנו לשטח - והגענו לבית חולים. מהרדמה לטיפול נמרץ, ואז לכאן, למחלקה".
ובכל זאת, סכמי בכמה מילים את ההתמודדות בשבוע הקשה הזה.
"אני חדורת מטרה, כרגיל. פרוטזה, שיקום ויאללה, כמה שיותר מהר לטיול הגדול בתאילנד".
אז ככה נראית היום גיבורה ישראלית אמיתית: צנומה וממושקפת, שוכבת במיטת האשפוז על כרית ורודה ולצידה בובות כלבים שמזכירים לה את נלה, הכלבה שמחכה לה בבית. צעירה ועדינה עד שבא לחבק אותה חזק ולספר לה כמה היא מהממת, ועם זאת רגועה ומפוקסת עד להפליא.
הצוות במחלקה כבר מאוהב בה; ההורים, שיודעים בדיוק איזו ילדה צמחה אצלם, לא מפסיקים להתפעל מכמות האהבה שמורעפת עליה כאן ומהחברים שלא זזים ממנה מבוקר עד לילה.
כשנפצעה הייתה ל' רגע אחרי השחרור מצה"ל, במה שמכונה היום "הארכת שירות" - משנתיים ושמונה חודשים לשלוש שנים. היא לא הספיקה אפילו לעבור בבית לחגוג את השחרור הטרי, בגלל עוצר היציאות בפסח.
בבוקר שבת של פסח שני, ל' ולוחמות ולוחמים נוספים נסעו ברכב בצפון הרצועה, במטרה לאסוף מודיעין. הציר הזה נחשב דווקא לבטוח יחסית, אבל בדיעבד התברר שהיה בסמוך אליו פיר מנהרה שעד כה לא התגלה. לא רחוק מבמ"ק (בסיס מבצעים קדמי) 40, שנמצא בין ניר עם לבית-חאנון, הגיחה מהפיר חוליית מחבלים וירתה אר-פי-ג'י לעבר הרכב של הכוח. ל' וקצינה נוספת נפצעו באורח קשה.
כשהפצועים פונו, הוקפץ למקום החפ"ק של מפקד החטיבה הצפונית החדש של אוגדת עזה. כדי לאתר את המחבלים הוקפץ יחד עימם גם צוות הגששים החטיבתי, בתוכו רס"ב גאלב נסאסרה, בן 35 מרהט. כעבור כחצי שעה, בעוד הגששים סורקים את האזור, הופעל מטען צד לעברם. נסאסרה ז"ל נהרג וגשש נוסף נפצע. נסאסרה היה החלל הראשון ברצועה מאז קריסת הפסקת האש.
בראיון לחדשות 12 סיפר הגשש הפצוע: "היינו בסיור שגרתי לאורך הגדר. בשעה 12:40 קיבלנו דיווח ראשוני על פצועים בבית-חאנון. מפקד החטיבה צעק לנו לעלות לרכבים. נסענו במהירות לנקודה לחלץ את הפצועים". הגשש סיפר עוד כי "כשהגענו כבר הספיקו לחלץ את החיילות ולהוציא אותן מהרכב שנפגע. ניסינו להבין מאיפה היה הירי. הלכנו לנקודה שחטפו את האר-פי-ג'י, ואז הפעילו עלינו את המטען".
"זה היה בוקר שגרתי לכל דבר", משחזרת ל'. "נסיעה שגרתית לאיזה מקום שהיינו רגילים לנסוע אליו ולחזור ממנו. אחרי לא הרבה זמן שמענו את הפיצוץ ממש עליי, ראיתי את האור שלו והרגשתי כאבים עצומים ברגל שמאל. אני מסתכלת למטה ומבינה שכבר אין לי רגל. היא התנדנדה על איזה גיד כזה, ימינה ושמאלה, עד בית החולים".
5 צפייה בגלריה
רס"ב גאלב נסאסרה ז''ל. נהרג בניסיון ללכוד את המחבלים שירו לעבר ל'
(צילום: באדיבות המשפחה)
במקום לעשות מה שכל בר-דעת היה עושה במצבה, כלומר לצרוח בכל הכוח את הכאב והפחד או סתם להתעלף, ל' עשתה את מה שהיא יודעת ומכירה מהרקע שלה כחובשת קרבית: דאגה שהטיפול הרפואי בה בשטח יהיה מספיק טוב. "הייתי קצת תקועה עם הווסט שלי, ולא הצלחתי להגיע למצב שאני שמה לעצמי חוסם עורקים, אז הנחיתי את הנהגת של הרכב שתניח לי אותו ובדקתי עם היד, לוודא שהיא שמה אותו כמו שצריך", היא מספרת. "אחר כך אמרתי לה, 'קחי משכך כאבים, תפתחי ותיתני לי. וזה מה שהיא עשתה'".
מה הדבר הראשון שעבר לך בראש?
"ברגע הפיצוץ, כשהסתכלתי למטה אמרתי: 'חרא, אין לי רגל. מחכה לי דרך ארוכה'. למזלי הפגיעה לא הייתה בחלק העליון של הגוף".
איך מרגישים כשנקטעת הרגל ככה במכה, בלי הרדמה?
"זה כואב, כואב מאוד".
ל' פונתה באמבולנס למנחת הסמוך, וממנו במסוק לבילינסון. גם בדרך לא איבדה שליטה והמשיכה לנהל את האירוע. "אני זוכרת שאני מדברת עם הרופאים, עם מי שטיפל בי, באמבולנס, במסוק וגם יותר מאוחר בבית החולים, כדי לוודא שאני בסדר, שהכל הולך כשורה. כחובשת היה לי חשוב לוודא שעושים את הדברים הנכונים ושלא קורית שם איזושהי טעות".
צוות הטראומה כבר נערך לקראתה ולקראת הפצועה השנייה מאותה תקרית בחדר המיון, כאשר ל' המשיכה לנהל את הטיפול הרפואי בעצמה, דיווחה על מצבה במונחים רפואיים ופירטה בפניהם את המדדים שלה. "הרופאים היו בשוק ממנה", מספרת אמה. "הם סיפרו שלא רק שהייתה בהכרה מלאה לכל אורך הדרך עד שהרדימו אותה, היא גם נתנה להם תמונה מדויקת של מצבה, והזהירה אותם שהיא עלולה להיות אלרגית לתרופה מסוימת".
פרופ' קוסאשוילי מאשר את התיאור החריג הזה. "לכל אורך הדרך היא הייתה מאוד בשליטה, עד שבשלב מסוים היינו צריכים לנתק אותה קצת מהמציאות והרדמנו אותה".
רגע לפני שהורדמה והונשמה, מחשש לפגיעה נסתרת שתצוץ בהמשך, עוד הספיקה ל' לצלצל לאביה ולבשר לו שנפצעה. "'אמרתי לו, 'אבא, אל תדאג, נפצעתי ברגל".
מהצד השני של הקו זה נשמע שונה. "קצת לפני שתיים בצהריים קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה. ישר הרמתי גבה", מספר האב. "כשעניתי, מישהו מר"ם 2 הציג את עצמו ואמר, 'קוראים לי ככה וככה, הבת שלך נפצעה והובלה לבית חולים במסוק'. אני כבר בהזיות. הוא הצמיד לה את הטלפון לאוזן. היא דיברה איתי ככה, ברגוע, ואמרה לי 'אבא, אני נפצעתי'. שאלתי אותה, 'מה קרה?' פה נפל לי האסימון והתחלתי להילחץ. היא אמרה 'נקטעה לי הרגל'.
"כשהגענו לבילינסון היא הייתה בסי-טי לראות שאין פגיעות נוספות. כשהיא יצאה מהבדיקה נתנו לנו חמש שניות לראות אותה, היא כבר הייתה מורדמת ומונשמת ומחוברת לצינורות, והעיפו אותה לניתוח".
לרופאים היו שתי בשורות להוריה של ל'. האחת טובה, השנייה רעה. "אחרי הבדיקה ערכו התייעצות של כל ראשי המחלקות", מספרת האם. "אמרו לנו שהם סרקו את כל הגוף ושאין פציעות אחרות, לא בראש, לא בחזה, לא בבטן. זו רק הרגל. והם גם אמרו לנו את האמת, שהם יצטרכו לכרות אותה, שאין סיכוי להציל אותה. אמרנו להם 'תעשו מה שאתם יכולים'. ידענו ששמענו את הקול שלה, שהיא בחיים. זה יותר חשוב מכל דבר אחר. עם כל השאר נתמודד'".
"ל' הגיעה אלינו עם קטיעה טראומטית של הגפה, מלווה בריטוש של הרקמות", מספר פרופ' קוסאשוילי. "כדי שגפה תיקטע בצורה כזו צריך הרבה אנרגיה, ולפגיעה כזו הרבה פעמים יש פגיעות נלוות שגורמות לתמותה. הספרות המקצועית העולמית מקוריאה וממלחמת העולם השנייה מדברת על 30 אחוז סיכון למות. לצערנו אי-אפשר היה להציל את הרגל שלה, ונאלצנו לכרות אותה מעל הברך. עשינו מה שצריך, אבל זה צבט בלב לכולם".
ל' נכנסה לניתוח ארוך, לא לפני שנתנה הנחיה מקצועית אחרונה לרופאים. "הדבר האחרון שאני זוכרת זה שתפסתי מישהו ואמרתי לו, 'תדע, אני לא נרדמת בקלות, שים לב שהמרדים שלך על זה'", היא מספרת. אחרי הניתוח, שבה והוכיחה לכולם שהיא איבדה אולי את הרגל שלה - אבל לא את האופי, כשהתיישבה במיטה בשלב שבו הייתה אמורה להיות במצב של שינה עמוקה, והם נאלצו לשוב ולהרדים אותה.
על אירועי 7 באוקטובר בבסיס אורים: "הסתערנו לכיוון המחבלים בנשקים שלופים, מאגפים מכל כיוון. בהתחלה לא האמנו למה שראינו ושמענו, יורים לידך ואת לא מאמינה. הכל מרגיש כמו סרט, כמו חלום"
מה היא אמרה לכם כשהתעוררה?
האב: "הדבר הראשון שהיא ביקשה מאיתנו כשהתעוררה היה סליחה שנפצעה".
"העובדת הסוציאלית של בית החולים עשתה לנו הכנה", מספרת האם. "היא אמרה, 'לא ברור באיזה מצב היא תתעורר, אם היא תהיה מודעת למצבה או לא, ואמרה 'לא כולם רוצים לדעת. התפקיד שלכם לומר לה - אנחנו כאן איתך. אם יש לך שאלות, הרופא יבוא להסביר לך הכל'. ובאמת כשהיא פקחה עיניים, אחרי שביקשה שלא נבכה, היא אמרה 'אמא, אין לי רגל'. אמרתי לה, 'הרופא תכף יבוא', כמו שהנחו אותי, אבל היא התעקשה - 'אני יודעת שאין לי רגל, אל תשקרי לי'. אמרתי לה, 'נכון. אבל זה לא משנה, את בחיים ואנחנו פה איתך ונעבור את זה'".
שום דבר במסע חייה של ל' עד שהתגייסה לא הכין את משפחתה לקריירה הצבאית הקרבית שבה בחרה. היא גדלה בעיר גדולה במרכז הארץ, בת בכורה להוריה ואחות לאח צעיר ממנה, כיום בכיתה י"ב. מגיל צעיר הצטיינה בכל עיסוקיה, ספורטאית ושחיינית, בעלת תעודת מדריכת חדר כושר. "ילדה מהממת", אומרת עליה אמה. "אין דבר שהחליטה שתעשה ולא עשתה אותו על הצד הטוב ביותר, עד הסוף. אם החליטה ללמוד חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית - היא למדה, לא משנה כמה היה לה קשה. אם במבחן קיבלה 80 ומשהו, היא הייתה הולכת למורה לבקש לשפר את הציון. היא תמיד הייתה ככה, נחושה. לפעמים היינו אומרים לה, 'די כבר, שחררי'".
כשהגיע מועד הגיוס שלה הודיעה להוריה שהיא רוצה להיות לוחמת. "תמיד ידעתי שארצה להיות קרבית", מספרת ל'. "רציתי לעשות שירות שירגיש בשבילי משמעותי ויספק אותי. הרגשתי שלוחמה זו הדרך שבה הכי אנצל את עצמי, שהשירות יהיה הכי משמעותי בשבילי. על איסוף קרבי לא שמעתי בכלל, עד שהגעתי למיון לוחמות, שם הבנתי שזה החיל שבו אני רוצה לשרת".
לוחמי ולוחמות חיל האיסוף הקרבי אוספים מידע מודיעיני מהשטח במארבי תצפית, תוך הפעלת אמצעים מתקדמים. הם אחראים על סיכול פעילות חבלנית עוינת ועל הגנת גבולותיה של מדינת ישראל. במהלך הקורס רוכשים הלוחמים יכולות תצפית, התמצאות בשטח, ניווטים, מיומנות בהפעלת אמצעי לחימה שונים, ויכולות הסוואה והיטמעות בשטח. נשים המשרתות בתפקיד מתחייבות לשירות חובה שווה באורכו לשירותם של הגברים, ולשירות מילואים פעיל. ל' עשתה במקביל גם קורס חובשים קרביים ושירתה כלוחמת וכחובשת בגזרת עזה.
"ירדתי לעזה באפריל 2023, חצי שנה לפני המלחמה", היא מספרת. "באותה תקופה התעסקנו בעיקר בהפרות סדר. זה היה שירות מעניין, מגוון ומספק. אהבתי הכל, גם את הצוות שלי, גם את מה שאנחנו עושות".
במהלך פעילות שגרתית היא נפצעה בירך וסבלה מכאבים. ביחידה רצו להקל עליה והציעו לה לעבור לתפקיד אחר, תובעני פחות, אבל היא סירבה. "התרוצצנו איתה בין רופאים, אבל היא מעולם לא הסכימה לקחת בי"תים או גימ"לים, ילדה הזויה", צוחקת אמה.
"היו רגעים שפחדתי. משתדלים לא לחשוב על זה, להזיז את החששות הצידה, כי אם את נשאבת לפחד הזה לא תוכלי להיות שם. בשלב מסוים זה הופך לשגרה"
בינתיים, השגרה הביתית התאימה את עצמה ללו"ז של הבת הלוחמת, שיצאה הביתה פעם בשבועיים. "כל עשרה ימים הייתה הפקה", מספרת האם. "מיום רביעי הייתי נערכת לחזרה שלה, מבשלת את מה שהיא אוהבת, שיהיה לה. הבן שלי היה מתלונן שרק כשל' חוזרת הביתה יש לו מה לאכול".
"בסופי השבוע שבהם ל' הייתה חוזרת, הכל היה מכוון אליה", מוסיף האב. "הייתי יוצא לקחת אותה מהבסיס בדרום, לא מוותר על הנסיעה הזו. היא האור של הבית, האהבה והגעגועים של כולנו אליה היו אינסופיים".
ואז הגיע 7 באוקטובר. "בסופ"ש הזה סגרתי שבת (בבסיס אורים – ש"ר)", מספרת ל'. "הייתה חדירה לבסיס שצמוד אלינו, שלא היו בו לוחמים. מהר מאוד הבנו שצריך לעזור. חתכנו את הגדר שמפרידה בין הבסיסים ונכנסנו לבסיס שלהם. הסתערנו לכיוון המחבלים בנשקים שלופים, מאגפים מכל כיוון. בהתחלה לא האמנו למה שראינו ושמענו, יורים לידך ואת לא מאמינה. הכל מרגיש כמו סרט, כמו חלום".
אבל הסכנה הייתה אמיתית מאוד. "המשכנו להסתער, היינו צריכים לאגף את החמ"ל, כי הבנו ששם כולם התבצרו והמחבלים מאיימים להיכנס לשם, ולפני שהתחלנו לאגף הגיח מחבל מזווית שאף אחד לא ראה, ירה עלינו צרור, זרק רימונים והרג את עדי גרומן ז"ל, שהייתה הלב של הצוות שלנו. היא התגייסה איתי, הייתה במחזור שלי, עשתה איתי את כל הקו, את כל הדרך. לשמחתי זה היה מהיר, היא לא סבלה. היה קשה, לראות אותה מתה מול העיניים ולהבין שאת עדיין בתוך לחימה, שזה לא יעצור את המחבל שיורה עלייך".
הצרור שפגע בסמלת גרומן ז"ל פגע בחברה נוספת לצוות, שצנחה אף היא לקרקע. ל' מיהרה לטפל בה תחת אש כבדה, שכללה יריות ורימונים, והצילה את חייה - אקט שעליו זכתה בתעודת הצטיינות. "כשסיימנו את הלחימה שם, בסביבות שתיים וחצי, כל המחבלים נהרגו. עשינו רגע איזשהו יישור קו, התחלנו פטרולים, סריקות בכל הבסיס. זה היה קשה. כל מה שבא לך באותו רגע זה לבכות ולצרוח, ואת מבינה שאי-אפשר, שאין ברירה, את חייבת לפטרל עכשיו מסביב לבסיס כדי לוודא שאין עוד איום שמגיע".
כמה שבועות מאוחר יותר, עם תחילת התמרון הקרקעי, נכנסה לעזה לראשונה, מוצמדת לכוח חי"ר, לפעמים עם המפקדים הבכירים ביותר בשטח, ממש בשורה הקדמית של הכוח. "בפעם הראשונה שנכנסנו שאלתי, 'מי מחתים לי את הדרכון?'" היא מחייכת. "את נכנסת למקום שהיה כל כך קרוב אלייך כל השירות, והנה את שם, בפנים, עושה את העבודה".
פחדת?
"היו רגעים שכן. משתדלים לא לחשוב על זה, להזיז את החששות הצידה, כי אם את נשאבת לפחד הזה לא תוכלי להיות שם. בשלב מסוים זה הופך לשגרה".
בינתיים המשפחה שנותרה בבית נאלצה להתמודד עם קושי משלה: דאגה לשלומה של ל'. "בשנתיים ושמונה האחרונות, כל שעתיים בערך הייתי כותב לה 'מה נשמע', או 'איך הולך?' מספר אביה. "היא אף פעם לא אמרה לי מה היא עושה. על כל שאלה ענתה ב'כל מיני'. שנתיים ושמונה חודשים לא נשמתי. הייתי יוצא לסופר, לא זוכר איפה החניתי את הרכב... הראש שלי לא עבד".
"הרבה זמן שאלנו את עצמנו מאיפה הגיעה אלינו ילדה כזו, אולי החליפו אותה אחרי הלידה", צוחקת האם. "אחרי שפרצה המלחמה היו הרבה חששות וחרדה, 'היא התקשרה', 'היא לא התקשרה'. אבל יחד עם זה הייתה גם גאווה מאוד גדולה. ברגע שהבנו שזה מה שהיא באמת רוצה ושהיא מתעקשת על זה, אמרנו לה 'אנחנו מאחורייך'".
הצבא, מספרת האם, עשה לל' הרבה טוב. "היא הייתה ילדה מאוד ביישנית ומופנמת. אחד הפחדים שלנו היה שיהיה לה קשה והיא לא תשתף אותנו. למזלנו המפקדות שלה היו נפלאות, וידעו לזהות את החוזקות שלה ולהוציא אותן החוצה. בקטע האישי הצבא נתן לה הרבה מאוד, הוא פתח אותה ותרם להתבגרות שלה. אנחנו רואים את זה. לא סתם היא התעוררה מהניתוח חדה ובועטת ומנהלת פה את המחלקה".
בימים הקרובים תשתחרר ל' מבית החולים ותמשיך לתחנה הבאה שמצפה לה: מחלקת השיקום. שם תותאם לה פרוטזה שתחליף את הרגל שאיבדה, ויחל המסע הפרטי שלה לעצמאות שבו תלמד להתנהל מחדש. הקטיעה הגבוהה, מעל הברך, תחייב אותה להתאמץ יותר. הרסיסים שנותרו ברגל השנייה ובאצבעות הידיים שלה ייפלטו, כך כולם מקווים, מעצמם.
מיד כשהתעוררה מהניתוח, בקור הרוח ובתכליתיות שאופייניים לה, ביקשה לפגוש קטוע רגל כדי להבין מה מצפה לה בהמשך. "עם כל התמיכה שאני מקבלת פה וכל האהבה", היא אומרת, "רק מי שעבר מה שאני עברתי יכול להזדהות איתי עד הסוף, וממנו אני יכולה להבין את מה שמחכה לי".
ברגעים המעטים שהיא לבד עולות בה, היא מודה, גם מחשבות מטרידות. "יש לי מחשבות על זה שיאללה, יש לי דברים לעשות, בואו נתחיל לרוץ עם הדברים שיש, ומצד שני יש את המחשבה שאולי לא הכל אני יכולה, שלא הכל אוכל לעשות כמו שעשיתי עד עכשיו. שגם אחרי שתהיה לי פרוטזה זה לא יהיה אותו דבר, החיים מעכשיו לא ייראו לעולם אותו דבר".
מתוך רוח הקרב שאופפת אותה מגיחה פתאום בת ה-21 הרגילה, זו שהייתה שם לפני המלחמה, כשהיא מספרת בצער שבמהלך הפינוי לבילינסון אבד הטלפון שלה ועימו ירדו לטמיון עשרות אלפי תמונות וזיכרונות יקרים ששמרה. לראשונה במהלך השיחה עצב ניכר על פניה. "זה קשוח".
פרופ' קוסאשוילי: "בכל פעם שמוותרים על גפה נכמר הלב, אבל לראות פציעה בחיילות זה שונה ומורכב. קשה להתרגל לזה כחברה, אבל אנחנו צריכים להבין שזה ימשיך לקרות. החיילות במלחמה הזו יותר דומיננטיות, יותר קדמיות וחשופות גם לפציעות קשות".
תגידי, אני שואלת אותה. מהניסיון שלך בשנה וחצי האחרונות, נשים במלחמה זה דבר הגיוני? היא חושבת רגע לפני שהיא עונה. "היו תקופות שחשבתי שכן, והיו תקופות שחשבתי שלא. כנשים אנחנו יכולות לפעמים להפיק יותר מגברים, בזכות קור הרוח שלנו. זה חשוב, השוויון הזה".
והמחיר האישי הכבד ששילמת? הוא לא שינה את עמדתך בנושא הזה?
"אם צריך, משלמים את המחיר. אני לא מתחרטת לרגע".
