נתק שנמשך 15 שנה בין אמא ובין דודה שלהן, הביא את האחיות אבישג, נטע וחמוטל פת להקים מיזם שמטרתו לחזק ולשפר את הקשרים בין אחים ואחיות בבגרות. הן מעבירות סדנאות וריטריטים, מעניקות ייעוץ ומקליטות פודקסאט שבו הן מדברות על ההיבטים השונים בקשר הכי חשוב וארוך בחיים שלנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"היחסים בין בתיה, אמא שלנו, לאחותה, היו בעינינו מודל לאחיות, עד הנתק שלא ברור לנו עד היום למה הוא קרה", אומרת הבכורה, אבישג.
נטע, האחות האמצעית: "הנתק היה קשה לכולם, גם לנו. זו הסיבה שחיפשנו עבורן טיפול רגשי שמתאים לאחיות ושאולי יוכל לפתור את הבעיה, אבל לא מצאנו".
הן מספרות שבקורונה, כשהמשפחה הגרעינית שלהן הייתה במשבר, באופן מפתיע האדם הראשון שאמן פנתה אליו לעזרה היה אחותה. "דודה שלנו חזרה לחיינו", אומרת אבישג, "וראינו כמה מהר הקשר חוזר להיות אינטימי וקרוב".
באותה תקופה ליוותה נטע בהתנדבות שלוש אחיות שנפגעו מינית על ידי הדוד שלהן. "חוויתי את הכוח שיש לאחיות כשהן עוברות יחד משבר ועדיין מצליחות למצוא רגעים של שלווה ושל צחוק", היא אומרת. "אחים הם מכפיל כוח משמעותי, מחקרים מראים כמה מערכת היחסים הזאת תורמת לבריאות הכללית והנפשית של אדם - וכמעט שאין עליה שיח". נטע ואבישג החליטו לעזוב את העבודות שלהן, ומאז הן מקדישות את עצמן למיזם, בתמיכה של חמוטל.
הקשר הקרוב ביניהן, הן מספרות, נבנה הודות לדחיפה מהוריהן, שנהגו לשלוח אותן לחופשה שנתית משותפת בחו"ל, רק שלושתן, מאז שהיו נערות. "אבישג הייתה בת 19, אני בת 17 וחמוטל רק בת 13 כשטסנו בפעם הראשונה לבד", מספרת נטע. "זה היה מתוך חזון הורי ברור שאנחנו צריכות ללמוד להסתדר ביחד. זה היה מאוד מחבר, יצר רגעים של הנאה וכיף, ולמדנו להכיר אחת את השנייה. מאז אנחנו משמרות את המסורת ומקפידות לטוס ביחד, רק שלושתנו, פעם בשנה".
הן גדלו ביבנה, בפרויקט של אנשי קבע. הוריהן, בתיה וציון פת (במקור פתיתו), הכירו באור עקיבא בגיל 16 – נער דתי ונערה חילונית מ"הנוער העובד" – ובגיל 22 כבר היו הורים לשתי בנות. אביהן, אלוף משנה (מיל׳), פיקד על מרכז המזון של צה”ל וכיום בכיר בתחום התחבורה הציבורית. אמן התחילה כבובנאית שהעבירה חוגי תיאטרון, ובהמשך הפכה לפסיכותרפיסטית, מדריכת מטפלים ומרצה באוניברסיטה. "הבית שלנו היה תמיד מלא באהבה, יצירה, צבע ותחושת שותפות", הן אומרות. "לא היה הרבה כסף, אבל הייתה תחושת שפע רגשי".
אבישג בריל (45) מיבנה, נשואה ואמא לשלושה, בעבר עבדה בתפקידי פיתוח מוצר וייעוץ לחברות הייטק
מה הגורמים הנפוצים לריחוק בין אחים בוגרים? "הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו סיפורים מהילדות ומאשימים את האחים בדברים שלא קשורים אליהם", אומרת אבישג. "למשל, הרבה אחים בכורים יגידו שהאחות הקטנה הרסה להם את החיים, כשבעצם הם מתכוונים לכך שההורים נתנו לאחות הקטנה פוקוס על חשבונם. לאחות במקרה כזה למעשה לא היה באמת מה לעשות עם זה. יש פה כאב אמיתי, אבל הוא לא קשור לאחות אלא להורים, ואז נוצרת דינמיקה של כעסים לא פתורים".
חשבתי שתגידי שהגורמים לריחוק הם כסף או בני זוג שלא מסתדרים עם המשפחה.
“תמיד קל להאשים את הנסיבות - כסף, בני זוג שלא מסתדרים עם המשפחה, עומס החיים - אבל האמת היא שאלה לרוב רק סימפטומים למשהו עמוק יותר. הרבה אחים סוחבים איתם תחושות מהילדות, לפעמים אפילו בלי להיות מודעים לכך. זה יכול להיות חוויות של השוואות בין אחים, תחושה של קיפוח או תחרות על תשומת הלב של ההורים. אנחנו רואים את האחים שלנו דרך המשקפיים של הילד שהיינו, אבל שוכחים שהם השתנו ואנחנו השתנינו".
איך מתמודדים עם קנאה, תחרות ותחושת החמצה בין אחים?
“קודם כול, להפסיק להתבייש ברגשות האלה. אחאות זו מערכת יחסים טעונה, שבה הכול מתקיים במקביל - גם אהבה גדולה וגם תחרות, גם קרבה וגם קנאה, וכשאנחנו גדלים על המנטרה ש'אחים צריכים להיות החברים הכי טובים', לפעמים אין לנו מקום לעבד רגשות מורכבים כמו קנאה או תחושת חוסר הוגנות.
"אחרי שהבנתי שזה טבעי, אשאל את עצמי במה בדיוק אני מקנאה? כי הרבה פעמים מתחת לקנאה מסתתרת כמיהה. אם אני מקנאה בהצלחה של אחי, זה אולי אומר שיש בי רצון להצליח בעצמי. אם אני מקנאה בכך שאחותי קיבלה יותר עזרה מההורים, אולי יש בי צורך לקבל הכרה ותמיכה. כשמפרקים את זה, אפשר לראות שהאחים שלנו לא בהכרח 'לוקחים' מאיתנו משהו, אלא שהם פשוט נמצאים במקום אחר בחיים, ואולי אפילו יכולים לעזור לנו להתקדם לשם גם.
"ואם אפשר - לדבר על זה. לשתף בכנות, בלי האשמות. לפעמים שיחה אחת יכולה לשנות הכול. פתאום נגלה שגם לאח שנראה שמבחוץ שיש לו הכול - יש אתגרים, קשיים ואולי גם קנאה בכיוון ההפוך. גם בבגרות, להיות אחים זה 'מעבדה לחיים'. אם נפתח את השיחה הזאת מול האחים שלנו, זה יכול לפתור לנו תחושות שחוזרות בקשרים אחרים בחיים שלנו, למשל עם בני הזוג או עם חברים".
נטע פת בן יצחק (43), מתגוררת בחצי השנה האחרונה בפורטוגל, נשואה ואמא לשלושה, בוגרת תואר ראשון במשפטים ושני בפסיכולוגיה ותואר ראשון ושני בתסריטאות וקולנוע, לשעבר סנגורית פלילית של בני נוער מטעם הסנגוריה הארצית ומנהלת שיקום נוער במאסר.
נטע מתגוררת בחודשים האחרונים בפורטוגל ומאמינה שמרחק או אורח חיים שונה הם לא סיבה לניתוק הקשר. "גם אם אנחנו חיים במקומות שונים או נמצאים בשלבים שונים בחיים, אפשר וצריך לייצר תחושת קרבה. זה לא יקרה מעצמו, צריך ליזום - לשלוח הודעות, לקבוע שיחות ולייצר מפגשים, גם אם זה לא תמיד נוח. כמו שבזוגיות משקיעים בקשר, גם בין אחים זה עובד ככה. ההשקעה היא זו שמייצרת את החיבור.
"כשהיינו ילדים, כל אחד מאיתנו ניסה לבדל את עצמו - להיות 'האח היצירתי', 'האח החכם', 'הספורטאית של הבית'. אבל בבגרות יש לנו הזדמנות חדשה - במקום להתמקד במה שמפריד בינינו, אפשר למצוא מחדש את נקודות הדמיון שמחברות אותנו. זה לא סתם דמיון מקרי, מחקרים מראים שאחים, גם אם הם שונים מאוד באישיות או באורח החיים, חולקים קווי דמיון משמעותיים לא רק גנטית אלא גם בחוויות משותפות ובמבנה הרגשי. הם גדלו באותו בית, עם אותם הורים, ספגו השפעות דומות. גם אם בילדות הם נראו הפוכים, יש ביניהם חוטים מקשרים שנשארים תמיד".
מהן הטעויות הנפוצות של הורים שהורסות יחסים בין אחים בוגרים?
“אנחנו לא תמיד מבינים עד כמה ההורים שלנו ממשיכים להשפיע על הקשרים בינינו ובין האחים שלנו גם כשאנחנו כבר מבוגרים. הדינמיקות שנוצרו בילדות - ההשוואות, התפקידים שכל אחד קיבל במשפחה, המסרים הגלויים והסמויים - כל אלה לא נעלמים כשמתבגרים אלא ממשיכים ללוות אותנו.
"למשל, אם בבית שלנו תמיד השוו בינינו, גם היום אנחנו עלולים למצוא את עצמנו משווים הישגים, מערכות יחסים או רמות קרבה להורים. אם ההורים תמיד ציפו שהאח הבכור יהיה ה'אחראי', הוא כנראה ימשיך לקחת את התפקיד הזה גם בגיל 40, לפעמים מתוך הרגל ולא מתוך רצון אמיתי. גם בגיל שבו ההורים כבר לא 'מנהלים' את הקשרים שלנו, הם עדיין יכולים להשפיע - בדרך שבה הם מתייחסים לכל אחד מאיתנו, בציפיות שלהם ואפילו בדרך שבה הם מתמודדים עם קונפליקטים משפחתיים. הרבה פעמים דווקא כשהם מזדקנים וזקוקים לעזרה, כל המטענים מהעבר צפים מחדש.
"שלוש הטעויות הכי נפוצות הן הורים שמנסים להיות חברים של הילדים, הימנעות משיחות קשות ושליחת מסרים לא מציאותיים. יש הורים שמתקשים לשחרר, שנפגעים אם הילדים נפגשים לבד או מדברים ביניהם בלי לשתף אותם. מערכת יחסים בריאה בין האחים צריכה להתנהל באופן עצמאי. כשנותנים לילדים את המרחב שלהם, אנחנו מחזקים את הקשרים המשפחתיים בטווח הארוך.
"בנוסף, הרבה פעמים הורים נמנעים משיחות קשות על כסף, ירושה או על חלוקת תפקידים בטיפול בהם. כשלא מדברים זה לא נעלם, זה פשוט יתפוצץ ברגע משבר. עדיף להציף מראש, לדבר על הדברים בפתיחות ולא להשאיר אותם מתחת לפני השטח.
"דבר נוסף הוא שימוש שהורים עושים במשפטים כמו 'אחים זה לנצח' או 'משפחה זה מעל הכול'. אם הם לא מלמדים את האחים איך לריב בצורה בריאה, איך לדבר, לכבד ולפתור קונפליקטים, הציפיות האלה רק יוצרות פער בין איך שהיינו רוצים שהמציאות תיראה ובין איך שהיא באמת, מה שעלול להוביל דווקא לריחוק ולתסכול.
"כשמסתכלים קדימה, מבינים שהירושה האמיתית שההורים שלנו יכולים להשאיר לנו היא לא רק כספית או חומרית אלא הקשרים המשפחתיים שנשארים אחריהם, שילוו אותנו לכל החיים. אם הם טובים, הם נותנים לנו עוגן, ביטחון ומשמעות שאף נכס חומרי לא יכול להחליף".
למה בכלל צריכים להתאמץ להיות בקשר טוב עם האחים?
“כי זה קשר שאין שני לו. מחקרים מראים שהיחסים עם האחים נתפסים אצלנו כמשפיעים ביותר על חיינו, אפילו יותר מהקשרים עם ילדים או עם בני זוג. יחסים טובים בין אחים משפיעים לא רק על הקשר המשפחתי, אלא גם על הבריאות הנפשית והפיזית שלנו. קשר חם עם אחים מגביר את תחושת הביטחון, החוסן הנפשי והמסוגלות ומנבא איכות חיים טובה יותר גם בגיל מבוגר. בדיוק כמו שהקשר הזה יכול להיות מקור כוח אדיר, כשהוא מתנתק ההשפעה הפוכה. קשרים טעונים או מנותקים מגבירים את הסטרס ועלולים להשפיע לרעה על הבריאות הכללית. בשונה מריב עם חבר, שאפשר לשחרר, נתק בין אחים משאיר בנו סימן גם אם אנחנו מנסים מאוד להתעלם ממנו".
על מה את והאחיות שלך רבות?
"הריב האחרון שלנו היה כי מישהי ניתקה את הטלפון בחוסר סבלנות ובלי להגיד ביי. זה הצית ריב ישן על תחושות של זלזול, על להרשות לעצמנו להוציא קיטור בצורה מוגזמת, על תחושה שהכול מותר. חוסר הערכה וכבוד. זה לא היה על הניתוק, אלא על כל מה שעומד בהיסטוריית היחסים. אבל אנחנו יודעות מה המחיר של השתיקות – באנו ממשפחה שבה היו גם ניתוקים בין אחיות. לכן אנחנו משתדלות לדבר, גם כשקשה. אנחנו משתדלות לבחור את הזמן והמקום הנכונים (לא תמיד זה מצליח – פעם זה קרה אפילו בפגישה ראשונה עם הורים של בן הזוג שהגיעו אלינו הביתה), לזכור שאנחנו באותו צד, לדבר בגוף ראשון, להקשיב באמת, לזהות דפוסים שחוזרים – ולתאם ציפיות להבא".
אין לכן הכשרה רשמית כמטפלות. זה לא חסר לכן?
"בקורס הדיגיטלי שלנו משתתפים מומחים מתחומי פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, גישור, קונסטלציה משפחתית, ספרות ועוד – לצד ניסיון החיים שלנו והידע שצברנו בתחום. חוברות ההדרכה להורים לאחים בוגרים שכתבנו לוו בייעוץ מקצועי של ד״ר אבידן מילבסקי. בפודקאסט אנחנו מראיינות אחים ואחיות, וגם מומחים מתחומים שונים. אנחנו לא מטפלות ולא מציעות טיפול, אבל כן מציעות ימי כיף לאחים, סדנאות וליווי קבוצתי – דברים שמוקדשים רק לקשר הזה".
חמוטל פת ישראלי (37) מתל אביב, נשואה ואמא לתינוקת, דיאטנית קלינית ומהנדסת מזון
האם סדר הלידה משפיע על הדינמיקה בין אחים בוגרים? לדברי האחיות פת, התשובה חיובית. "לפעמים נדמה לנו שסדר הלידה הוא רק עניין של ילדוּת, אבל הוא ממשיך ללוות אותנו גם בבגרות", אומרת חמוטל. "אני למשל אחות צעירה קלאסית - תמיד הרגשתי שאני 'התינוקת של הבית', והמשפחה כולה עטפה אותי.
"במלחמה האחרונה זה קיבל משמעות חזקה במיוחד. בעלי גויס למילואים כרופא קרבי, ואחרי שבועיים ילדתי. מי שישנה לידי בלילה הראשון בבית החולים הייתה אבישג, אחותי. כשהוא נשאר במילואים במשך חודשים, חזרתי עם התינוקת להורים שלי, והאחיות שלי היו שם בשבילי. זה גרם לי להבין עד כמה הקשר הזה משמעותי".
ואיך את עוזרת לאחיות שלך?
"אני הדודה שעושה כיף וקונה מתנות מגניבות. בניגוד לילדוּת, שבה התפקידים היו יותר חד-ממדיים, בבגרות יש לנו הזדמנות להביא תמונה מורכבת יותר.
"באותו אופן, האח הבכור לרוב נתפס כמוביל, אחראי ומגונן. במשפחות רבות הוא נושא על עצמו חלק גדול מהדאגה לאחרים, הרבה פעמים אפילו בלי שהתפקיד הזה ניתן לו במפורש. אבל הבכור לא חייב לשאת הכול לבד, אנחנו יכולים לתת לו להפגין חולשה ולתמוך בו".
לאחים ישראלים יש מאפיינים מיוחדים?
"בהחלט. בישראל, המושג 'אח' חורג מהמשמעות הביולוגית שלו, הוא חלק מהתרבות שלנו, מהזהות הקולקטיבית. משתמשים במילה "אחי" כמילת חיבה, והביטויים 'כולנו אחים', או 'אחים לנשק' משקפים את החשיבות שהחברה הישראלית נותנת לקשרים המשפחתיים.
"בנוסף, בישראל יש שיעורי ילודה גבוהים, מה שהופך את יחסי האחים לנושא משמעותי בחיים של רוב האנשים. לעומת מדינות שבהן יש יותר משפחות עם ילד יחיד, בישראל הקשר בין אחים כמעט מובן מאליו, לטוב ולרע.
"גם הקרבה הפיזית משחקת תפקיד: בישראל המשפחות נפגשות בתדירות גבוהה - ארוחות שישי, חגים, ימי הולדת. זה יוצר חיבור טבעי, אבל לפעמים גם חיכוכים ואתגרים שצריך ללמוד איך לנהל.
"ועוד דבר שמייחד אותנו. בניגוד למקומות אחרים, בישראל משפחה היא לא רק מסגרת אישית אלא גם סוג של רשת ביטחון. בעיקר בזמנים של משברים לאומיים רואים איך הקשרים האחאיים הופכים להיות קריטיים, ולפעמים אפילו מצילים חיים".
מה קורה למערכת היחסים בין האחים כשההורים מזדקנים?
"זה שלב קריטי שבו היחסים בין האחים עומדים למבחן. ברגע שההורים כבר לא יכולים להיות הגורם שמחבר את כולם, עולה השאלה - איך אנחנו ממשיכים את הקשר גם בלעדיהם? אם הקשרים טובים, יהיו יותר שיתוף פעולה ויכולת לחלק בינינו את האחריות לטיפול בהם. אם הם לא טובים, כל עניין קטן עלול להפוך לריב גדול, והתוצאה היא לא רק נתק בין האחים אלא גם קושי בהתמודדות עם ההורים.
"מי שדואג לטפח את הקשר עם האחים שלו עוד לפני שהשלב הזה מגיע, יגלה שקל יותר לעבור משברים, ושהמשפחה נשארת קרובה גם אחרי שההורים הולכים. זה אולי הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות למען עצמנו, ההורים שלנו והדורות הבאים".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
פורסם לראשונה: 10:17, 08.05.25
