יום אחרי שגופתו של יונתן סמרנו הושבה לישראל אחרי יותר משנה וחצי בשבי חמאס, אביו קובי ואחיו יאיר ישבו שוב בחדר שבו גדל. חדר של ילד שאהב טבע, שאהב לטייל, שחלם לטרוף את העולם ושניהל שלושה עסקים עוד לפני גיל 30. חדר שבו כל פינה היא זיכרון וכל נשימה היא געגוע.
״יש פה שמחה מהולה בעצב״, אמר האב קובי ל-ynet. ״אנשים מפחדים להגיד שהם שמחים, אבל זו הקלה. כל המסע הזה, יום-יום שעה-שעה, קמתי רק כדי שיחזור. עכשיו זה נגמר. סוף סוף אני יודע שזה נגמר״.
קובי לא ממהר לזהות את הגופה. יונתן נפל באכזריות, וסרטוני הזוועה לא השאירו מקום לספק. ״אני לא יודע אם אני רוצה לראות אותו אחרי שנה ושמונה חודשים, עם הכדורים שהוא חטף. אני רוצה לזכור אותו כמו שהוא יפה. לפעמים זה מעוות את כל הפרצוף. למה שנזכור אותו ככה? עדיף שנזכור את היופי שהיה בו״.
קובי סיפר על זכרונות משותפים עם יונתן, אותו כינו במשפחה "יונתי" - מטיולים ועד ה"רייבים" המטורפים שהוא אהב. הוא ואביו טסו יחד לברצלונה אחרי הצבא, ״כי יונתן רצה לחגוג את החיים״, סיפר קובי. ״הכול אצלו היה הפקה. גם הסוף שלו, הפקת ענק. מרוץ של פסיכים״.
אביו של יונתן ז"ל אמר שהוא לא מתכוון לשכוח וגם לא לסלוח, לא לאו"ם ולא לאונר"א. ״40 שנה שהאו"ם ואונר"א זאת חממת טרור שמממנת טרור. אני אהיה להם עצם בגרון. אני אמשיך להילחם. יונתן וכל הקדושים האלו הצילו את עם ישראל. אם היו מחכים עוד, המחיר היה עוד יותר כבד", אמר.
הוא לא לבד בכאב ובמאבק. ״אני מחבק את כל המשפחות. גם אם אני לא מסכים איתן, אני הכי מבין אותן. אני יודע באיזה מצב הן. אני לא שופט אף אחד״. לדבריו, הכאב אצלו כבר מורגש בגוף: ״חטפתי סכרת, הכולסטרול שלי פי ארבע. אם לי זה קרה מהלחץ, מה עובר על עמרי מירן שכמעט בן גילי? ועל שאר החטופים שעדיין שם?״.
למרות עמדותיו הימניות, קובי מבקש לראות במותו של בנו גם גשר אנושי בין פלגים ודעות. ״אני מדבר עם אנשים מכל הקשת הפוליטית, אפילו שאני ימני", הוא אמר. "אני רוצה לראות פה בשבעה את לזימי ליד סטרוק. שתיהן צריכות לעבוד יחד בשביל כל הציבור. אני יכול להתחבר לסטרוק, אבל אני לא שונא את לזימי. אין מצב שתהיה לי שנאה אליה״. עבור קובי, ההקרבה של בנו צריכה ליצור משהו גדול יותר מהכאב - שותפות לאומית: ״הם צריכים לפעול יחד, מכל צד של המפה הפוליטית, למען עם ישראל כולו״.
עכשיו, כשהשקט שוכן בחדר של יונתן, קובי נשאר עם הזיכרונות והאהבה שלא תדעך לעולם. ״בזכות יונתי הרבה דם יהודי נחסך״, אמר, אבל מאחורי המילים האלה מסתתר כאב של אבא שאיבד את האור של חייו. ״הגעגועים תמיד יהיו, בכל דבר קטן. שיר ברדיו, ריח באוויר, מדרגה שהתנפצה פתאום. הכול מזכיר״.
מאז אותה שבת שחורה ב-7 באוקטובר הוא כמעט לא שמע מוזיקה, אבל בתוך הלב שלו מתנגנת מנגינה אחת, קבועה, עצובה ויפה - המנגינה של יונתי, הילד שהפך כל רגע קטן להפקה של חיים, ושהשאיר אחריו שקט שלא ניתן למלא. ״אני רוצה לחזור לשמוע מוזיקה״, הוא לחש. אולי, מתישהו, כשהכאב יהפוך לזיכרון, והזיכרון לחיים שממשיכים - גם בשבילו.
האובדן של יונתן הכה גם את האח הצעיר, יאיר. ״אנחנו שניים ברוטו ואחד נטו. רק אני נשארתי. תמיד הייתי ׳אח של יונתי׳. עכשיו עוד יותר - עכשיו אני אח של יונתן סמרנו״, אמר יאיר. הקשר ביניהם לא היה רגיל: הם היו הפכים - יונתי הרועש והכריזמטי, ויאיר השקט, אבל תמיד שם בשבילו. ״היינו מבשלים יחד. עזרתי לו בעסק. במסיבות הייתי בא כשקרא לי. הוא תמיד קרא לי״, סיפר.
והיה גם רגע אחד שבו הוא ממש הציל את יונתן: ״לפני הצבא עשו פה מסיבה. יונתי רצה להיות קרבי והביאו אלכוהול. אני הייתי הברמן. הגיעה משטרה, והחבאתי 40 ליטר אלכוהול בפח תעשייתי. ככה הם לא נתפסו. ככה הצלחתי לשמור עליו״.
יאיר הרגיש את הסוף עוד לפני שהגיעה ההודעה על מותו של אחיו. ״לא האמנתי שהוא יחזור חי. ביום השלישי כבר נפל לי האסימון. קיבלתי התקף חרדה, לא הפסקתי לבכות. ואז הרגשתי שהוא לא איתנו, שזה נגמר״. אבל גם בתוך הכאב, הוא שומר על יונתן חי: ״הצמיד של הנובה עוד עליי. אני לא אוריד אותו עד שהחטוף האחרון יחזור. כולם חייבים לחזור. כולנו חווים את המשבר הכי גדול של החיים שלנו. כולנו מחכים״.
כשנשאל יאיר מה חשוב לו שנכתוב על יונתן, הוא השיב: ״יונתי היה הכי שמח. הוא אהב את החיים, לא היה בו שום כעס או שנאה. הוא תמיד רצה לשמח, להוציא את המיטב מכל מצב. זה המסר לחיים שלנו עכשיו - להיות יונתי. לקחת כמה בירות, לעשות מזה מסיבה. לשים חיוך, כל השאר יסתדר״.
גם קובי, עם הכאב העמוק והמחיר הבלתי נסבל, מבקש תקווה. ״אסור שנחזור ל-6 באוקטובר. אולי בזכות הגיבורים האלה יהיה פה עתיד טוב יותר״.
רגע לפני ההודעה הרשמית על החזרת הגופה, נפל רסיס של טיל איראני על מדרכה ליד בית המשפחה. ״ראיתי שהמדרגה התנפצה, זה כאילו שיונתי דפק על הדלת. כאילו רמז לנו שזה הוא״, אמר קובי.
