שבוע הזיכרון והעצמאות בא אל סיומו. יחד עימו התפרסמו הנתונים החגיגיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שיעור אזרחיה של מדינת ישראל, מספר התינוקות שנולדו השנה, ועד כמה האוכלוסייה של ישראל צעירה, או ילידת הארץ. מסורת של חג.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אך ישראל במלחמה. חטופיה במנהרות חמאס. חייליה נלחמים בעזה. המדינה שרויה במאבק פוליטי חומצתי ותקדימי. התותחים רועמים, והמוזות לא שותקות אלא שותקו. הן הוחלפו בקרע עמוק – כזה שאי־אפשר להכחישו. הנתונים בעמודים אלה אינם חגיגיים כמו של יום העצמאות. יש בהם סימנים לאופטימיות הישראלית הידועה, ראשית צמיחת גאולתנו, אך עננה שחורה רובצת עליהם. כזו של חוסר אמון ושל כעס.
המכון לחירות ואחריות של אוניברסיטת רייכמן הזמין את רוב שאלות הסקר שלפניכם, בתיאום עם "ידיעות אחרונות". נתונים אחרים מגיעים מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, ה־INSS . שני הסקרים התקיימו ממש לאחרונה, במדגם מייצג ורחב יחסית של החברה הישראלית.
החדשות הטובות: למרות הכל, רוב הציבור עודנו אופטימי. 51%. זה לא מעט עבור מדינה שנמצאת במלחמה בלתי נגמרת. אך הפער בין האופטימיים לפסימיים קטן; בסך הכל 9%. והקרע הפוליטי הוא שמשחק תפקיד. כמעט 8 מתוך 10 מתוך מצביעי הקואליציה הנוכחית אופטימיים. אך הקואליציה הזו נמצאת כעת במיעוט בציבור. ורוב האופוזיציה לה, יהודים וערבים, פסימיים לגבי העתיד. אחד מכל חמישה ישראלים שקל מאז פרוץ המלחמה לקחת את משפחתו למדינה אחרת. בעיניי, זו דווקא תוצאה מרשימה עבור ישראל; כיצד היו מגיבים בחברות אחרות למלחמה אכזרית שכזו, שהחלה במעשי זוועה, ואיננה נגמרת? אפשר להניח ששם רבים יותר היו מהרהרים בהגירה.
המלחמה פגעה קשות באמון הכללי במערכת הביטחון. ובעוד סימני הטראומה עוד ניכרים, אין ספק שצה"ל מראה סימני שיקום מואצים. לפי נתוני הסקר (אלה שאינם מלווים בגרף כאן), 51% נותנים לצה"ל ציון "טוב" מאז פרוץ המלחמה. ארגוני החברה האזרחית (!) נמצאים במקום השני אחרי צה"ל, עם 4 מכל 10 ישראלים שסבורים שהם התנהלו היטב במלחמה. בסוף הציבור מבין ויודע מי בא להתנדב, ברגעים הקשים ביותר. השב"כ במקום השלישי עם כשליש מהציבור, למרות הקמפיין הנמרץ נגדו. הממשלה מקבלת "טוב" רק מ־15% מהציבור, והכנסת זוכה לציון הזה מ־8%. אגב, העיתונות העברית מקבלת את הציון המאכזב של "טוב" רק מ־18%; אמנם יותר מהפוליטיקאים – אבל כפי שכולנו יודעים מדובר ברף נמוך במיוחד.
65% מהציבור מאמין שתהיה עסקת שלום עם סעודיה בימי חייו; שליש מהציבור חושב שזה יקרה עם לבנון. ומה באשר הפלסטינים, העם שאיתו אנחנו מצויים במלחמה מאז 7 באוקטובר? רק 8% מהציבור חושב שיהיה שלום איתם, בימי חייו. 83% מנבאים שנחיה על חרבנו עם הפלסטינים – עד התחלפות הדור, לפחות.
בינתיים, נתוני ה־INSS ממחישים איפה יש קונצנזוס מלחמתי די מלא: ביחס לאיראן. שני שלישים מהישראלים סבורים שעל ישראל לתקוף את איראן; 17% אומרים לעשות זאת גם בניגוד לעמדת ארה"ב, ו־47% רוצים במכה אווירית על מתקני הגרעין, אך בתיאום עם האמריקאים.
כשנשאלו מהי מידת המחויבות של הנשיא טראמפ לשמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, ענו חצי מהישראלים שהוא תומך בישראל רק כשזה משרת את האינטרסים שלו. שליש אמרו: טראמפ מחויב מאוד. ועוד 20% בחרו ב"טראמפ בלתי צפוי ולכן קשה לסמוך עליו". אלה תוצאות מעניינות, שממחישות פיכחון פוליטי בריא. אפשר לנחש שככל שהמלחמה תתמשך, הפיכחון יגבר; לארה"ב יש אתגרים ועיסוקים משלה, והם מקדימים בסדר העדיפויות את המלחמה פה.
ואם מדברים על המלחמה, הציבור הישראלי מספק אמירה ברורה לגבי תכליתה. לפי נתוני ה־INSS ניצחון בעזה הוא בראש ובראשונה השבת החטופים, עם יותר מ־60% שסבורים כך. סיפוח נמצא הרחק־הרחק למטה, עם פחות מ־20%. אך הישראלים לא יודעים איך המלחמה הזו תיגמר. באוניברסיטת רייכמן בדקו האם הם סבורים שחמאס ישלוט בעזה עוד שנה; 56% אמרו שכן. רבע מהציבור השיבו שלא. ורבע אמרו – בעצם, איך אפשר לדעת בכלל.
רוב הציבור עודנו סבור שצה"ל ינצח. אבל 3 מתוך 10 אומרים: לא, זה לא יקרה. מדוע יש ספקנות כזו? אולי כי 7 מכל 10 ישראלים אומרים שאין לישראל תוכנית לסיום המלחמה. רוב הציבור באותו סקר (56%) אומרים כי המלחמה נמשכת "בעיקר" ממניעים פוליטיים.
התשובה הפסימית ביותר מגיעה משאלה על השבת החטופים של המכון לחירות ואחריות. רצוי לצטט אותה במדויק: "במידה ואני או מישהו ממשפחתי הקרובה ייחטף על ידי ארגון טרור, אני סומך/ת על כך שהמדינה תשקיע את מלוא המאמצים על מנת להחזיר אותנו". ובכן, 60% מהישראלים אומרים שאינם מאמינים שהמדינה תשקיע את רוב המאמצים, או שתשקיע במידה מועטה. רק 17% אומרים במידה רבה. 14% התפשרו על האמצע: "במידה מסוימת".
זו כנראה התוצאה העצובה ביותר בסקר הזה כולו. הרבה דיברנו בשנה וחצי האחרונות על הדרך שבה תחושת הערבות ההדדית של החברה פה תיפגע ממשבר החטופים. התחושה היא שהממסד הפוליטי הכזיב, ולקודש הקודשים של המאמצים להשבת חטופים חדרו שיקולים אישיים, של הקואליציה וראש הממשלה. הסקר הזה ממחיש מה נשבר: תחושת "כל ישראל ערבים זה לזה" לא משתקפת בנתונים עוד.
בהתאם לכך, 64% מהישראלים מאמינים ששיקולים אישיים־קואליציוניים בעיקר (47%) או ששיקולים לאומיים־אסטרטגיים במידה שווה עם שיקולים אישיים (17%) הם שמנחים את בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. רק רבע מהציבור מאמין לנתניהו שהוא מונחה בידי טובתה העניינית והלאומית של ישראל.
יוקר המחיה הוא המשאב הפוליטי הכי לא מנוצל במדינה. אין מה להשוות בין גיוס חרדים, או אפילו שיקום הצפון והדרום, אל מול הדרך שבה הציבור מתוסכל עמוקות מעליית המחירים. זו הסוגיה האזרחית המנצחת – מעבר למלחמה, לפי הסקר של המכון לחירות. כך נבחר טראמפ לשלטון. אפשר להניח שבמעגלים של בנימין נתניהו מייעצים לו לשקול הקמת מפלגת לוויין חדשה, משה כחלון מודל 2025, כזו שתתבע הורדת מחירים לכולם (ובסוף תיאסף לחיק הקואליציה של הליכוד). זה רלוונטי להחריד, כי ישראל בעצם נכנסה לתוך תקופת שנת הבחירות. בין אם נתניהו יצליח למשוך עד מועד הבחירות בחוק, בנובמבר 26', או יקדים לאביב־קיץ הבא, ברור שהקרב הפוליטי כבר מתחולל.
זו גם הסיבה שהשאלה שהוצגה לנסקרים על מורשת נתניהו כה רלוונטית (אפשר היה לבחור בכמה תשובות שונות, ולכן הגרפים חורגים מ־100%). אחריות למחדל 7 באוקטובר, ולאחר מכן שחיתות ציבורית וקיטוב פוליטי, הם המורשת שחלק גדול מהישראלים מייחסים לנתניהו. שמירה על ביטחון ישראל, הדרך שבה ביבי רוצה להיזכר? בערך 2 מכל 10.
מכל הנתונים הללו עולה כי הבייס האמיתי של נתניהו עומד על בערך 20%־30% מהציבור. לכאורה, תוצאה חלשה. למעשה – איזה פוליטיקאי אחר בישראל מחזיק בשיעור כזה של ישראלים נאמנים כל כך אליו, אישית. אחרי האסון של 7 באוקטובר, ואחרי כ"פסע" מניצחון "מוחלט", זהו איננו שיעור מבוטל של תומכים. אפשר לראות את התוצאות הללו כך, בזווית פוליטית טהורה. ואפשר לחוש בהן את המצוקה הברורה: הישראלים אוחזים ברוח של מאבק, אופטימיות וקשיחות, אבל הם רוצים בשינוי עמוק במלחמה, בהשבת החטופים ובתוכנית ברורה לעתיד.
