"עת הזמיר" לא נמשכה יותר מדי זמן: חלפו פחות מחודשיים מאז שנכנס רב-אלוף אייל זמיר לתפקיד הרמטכ"ל בליווי שירי הלל ותשבחות (ובראשם, כמובן, "עת הזמיר") ועד לטקס ביתוק בתולי הזובור בישיבת הקבינט, בגיבוי שתיקתו המפורסמת של ראש הממשלה. מכאן קצרה הדרך לשאר חלקי הפסטיבל, כגון התנפלות בערוץ 14 ("האם אייל זמיר הוא יורשו של הרצי הלוי?") וגידופים מהספסלים האחוריים ("זה 'דיפ-סטייט'", אמר ח"כ משה סעדה).
בגדול, היחס השלטוני למינויים בתפקידי מפתח הוא כמו ילד שמקבל צעצוע חדש, ממהר לקרוע את האריזה, משחק בו קצת, מתאכזב לגלות שהחפץ לא מסוגל להגשים את מלוא הפנטזיות ואז משליך אותו הצידה ברעש וצועק על הוריו שיקנו לו צעצוע חדש. הבעיה: הילד הוא גם ההורים.
אולם כל ההתפתחות הזאת היא הרבה דברים (מבישה, אידיוטית, אינפנטילית וכמובן מסוכנת) אך יש דבר אחד שהיא בוודאי לא: מפתיעה. הפופוליזם של ממשלת 7 באוקטובר הוא הדבר היחיד שבאמת עקבי ויציב אצלה, כלומר למעט הכישרון להחריב כל תחום שהיא נוגעת בו (ביטחון, כלכלה, משפט, יחסי חוץ, החשק לחיות וכו'). הרמטכ"ל הוא רק בובת הפיניאטה התורנית, בידיעה שגם ככה הוא מלכד את עצמו: צד אחד נוטה לחשוד (ובמידה מסוימת של צדק) בכל מי שמוכן לחלוק אוויר עם שלטון שהתברך בעיקר בדחפים פשיסטיים, ואילו הצד השני דוגל בקנאות בשיטה הבינארית שמנהיג נתניהו מודל 2025: או שאתה איתנו או שאתה "קונספציה", "דיפ-סטייט" והשחרות נוספות בסגנון.
מצבו של זמיר גרוע משום שבמשרד הביטחון הוא פוגש אדם שאין פוליטיקה שהיא קטנה מדי עבורו, ונדמה שהוא גם ככה טרוד יותר בהודעות אוויליות וצילומים מביכים מאשר בלימוד המערכת האדירה שעליה הופקד
מצבו של זמיר גרוע אפילו יותר, משום שבמשרד הביטחון הוא פוגש אדם שאין פוליטיקה שהיא קטנה מדי עבורו, ונדמה שהוא גם ככה טרוד יותר בהודעות אוויליות וצילומים מביכים מאשר בלימוד המערכת האדירה שעליה הופקד. אומנם, יש חשיבות רבה למינוי אישיות שאינה נמנית על הקליקה הצה"לית האטומה ועל כן יכולה לאתגר אותה, אבל ישראל כ"ץ הוא לא "אישיות" אלא טרול מיומן עם שאיפות להתחבב על הבייס בדרך להגשמת הפנטזיה היחידה שמניעה אותו: להכות את כל התחזיות המלגלגות והחיקוי ב"ארץ נהדרת" ולהיות היורש של נתניהו. עבור הצבא, המשמעות היא גיבוי פוליטי שעשוי מקרח תחת השמש הקופחת של הקיץ.
עינב שיףאבל זמיר הוא ילד גדול שייאלץ להתמודד עם הדייסה היחידה שהמסעדה האיומה הזאת מסוגלת להכין ולהגיש. השאלה הבוערת נופלת לפתחם של הבאים בתור, ובראשם המחליף של רונן בר בראשות השב"כ, לאחר שימלא את התחייבותו ויתפטר. כפי שהדגים התצהיר שהגיש בר לבג"ץ, הנטיות הסמכותניות של נתניהו לא הופיעו בעקבות המלחמה, אך בהחלט ניכר שהיא חיזקה אותן, בגיבוי קואליציה ומערך תקשורת שמסתערים על כל דמות אפשרית עם רעל בעיניים, בפה ובמקלדת. גם תפקידים אחרים שנותרו פתוחים, כגון נציב שירות המדינה, טומנים בחובם את אותו הגורל.
התוצאה הטרגית, כפי שניכר כבר במשטרה, היא הפחתה דרמטית בסיכויים שאנשים ראויים יקבלו את המינויים החיוניים: חלקם יסרבו כי הם ראויים (ומעוניינים לשמור על כבודם ושפיותם); וחלקם ייפסלו מראש בגלל שהם ראויים (ולכן לא ניתן לגנוב איתם את כל האורווה, ואז מה הטעם). רק דבר אחד בטוח: אפילו בובה תחטוף בהזדמנות הראשונה את אותו היחס – שק החבטות של הבננות הכי רקובות ברפובליקה.
