הם הולכים שוב ושוב לבסיס, לובשים מדים, משאירים מאחור משפחה, ילדים, חלומות. הם הולכים שוב ושוב כי צריך וחייב, אבל להתמדה יש השלכות. המגנט של המילואים רב-עוצמה – האזרחות מאפירה לידו, הדברים השגרתיים הופכים תפלים, וההתגייסות ממכרת. אחרי שנה וחצי של לחימה, כשמעטים כל כך נושאים בנטל, אולי הגיע הזמן לדבר על התלות האדירה שיצרה המדינה בין המילואימניקים לבין המערכת הצבאית. התלות הזו לא מתומללת, אין בה סימנים. כמו קורים שקופים, היא נוצרת סביב מי שהיו פעם אזרחים והיום חייהם הולאמו למען המדינה. ולתלות הזו פנים רבות – כלכלית, רגשית וחברתית. פתאום, בלי הצבא, קשה להיזכר מי הייתי. מה היה חשוב לי. פתאום הטלפון להתגייס הוא כל מה שחיכיתי לו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"אני מודה שאני מתנדב לכל מיני מודעות דרושים למילואימניקים בין הסבבים, למרות שגייסו את הצוות שלנו כבר שלוש פעמים", אומר ערן, סטודנט לשעבר מתל-אביב. המלחמה תפסה אותו בתחילת השנה האחרונה שלו בלימודי כלכלה. "פרשתי מהלימודים כי לא החזקתי ראש, ממילא לא היה לי סיכוי ללמוד למבחנים כשאני מגויס. לא מצאתי את עצמי באזרחות אחרי שירות כל כך משמעותי, גם אם הוא בחמ"ל, אז אני כל הזמן מתנדב למה שמחפשים. לצה"ל חסרים חיילים, אז יש מודעות שרצות בווטסאפ. מחפשים נהגים, תותחנים, אפילו טבחים. אני מוכן לבוא לכל משימה, רק אל תבקשו ממני להחזיק שוב את החיים הרגילים שלי. אני לא זוכר אותם".
ערן לא לבד. את האמירות האלו שמעתי מרבים וטובים, ממגוון קהילות ותפקידים. אודי כהן הוא שכן וחבר בשכונה שלנו. באזרחות הוא עובד בסטארט-אפ בתחום החקלאות, בצבא – היה מ"פ במילואים בחטיבה 7 והיום הוא סמג"ד בחטיבה 8 של השריון. מאחוריו 400 ימי מילואים. ראיתי מקרוב את אשתו הדס נושאת את עול המלחמה על כתפיה, את ילדיו המודאגים, מחכים לאבא אחרי סבבים בלתי נגמרים. גם אותו, חוזר עייף, עצוב, מוטרד. היום הוא מספר בכנות על מערכת היחסים המורכבת שלו ושל פקודיו עם האזרחות. "אני מודה שאני מת שיקראו לי. בכל פעם שאומרים שאולי חוזרים ללחימה, אני מחכה לטלפון. יש אנשים שגם אם תגידי להם לבוא ולארגן את הקיטבגים לאחרים – הם יבואו. בסוף יש פה אלמנט של התמכרות, כי עשינו יחד דברים גדולים.
מיכאל (33): "לחזור הביתה למשפחה, לזוגיות ולעבודה פירק אותי. פתאום זה מלא זירות. וגם אני מודה: גיליתי שהם יכולים להסתדר בלעדיי. גם הילדים והאישה. אז אולי עדיף שאעשה משהו מועיל במילואים. גם ככה אין להם מספיק אנשים"
"בתכלס, אין לזה שום מקבילה באזרחות. מי אחראי על חיים של 70 איש באזרחות? איך אפשר להשוות החלטות של חיים ומוות להחלטות שגרתיות במשרד או בבית? אני מרגיש שכל הפרופורציות שלנו נשחקו. במילואים לא חשוב מה יהיה עוד שלושה שבועות, אלא מה יהיה עוד חצי שעה, מקסימום עוד יום. אתה מחוץ לזמן ולמקום ורק זה ממכר.
"שבועיים אחרי שהשתחררנו, חבר, שהוא בעל מאפייה, אמר לי: למי אכפת איך מגלגלים רוגלך, למי אכפת? אז הוא סגר את העסק והלך לעבוד עם החבר'ה של ניר עוז. אני זוכר את עצמי חוזר מהמילואים ואומר להדס: 'אני רוצה להיות מורה, אני רוצה להיות חקלאי, אני רוצה לעבור לגור בעוטף'. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'מה אתה מדבר על לעבור דירה? אתה בכלל לא גר פה. קודם תגור איתנו ואז נדבר'. ואז הבנתי שיותר מחיפוש משמעות, זו בדידות גדולה".
על הבדידות מעידים רבים. לוחמים ואנשי העורף שיושבים בחמ"ל, מפקדים וחיילים פשוטים. המילואים הם אקס טריטוריה שגורמת לתחושה שבאזרחות לא באמת מבינים אותך. "כל מי שהיה באינטנסיביות צבאית, גם אם לא ירו עליו כדור אחד, נמצא בתוך הסיטואציה הזו", אומר אודי. "אני חוזר למשרד, לשכונה, ואין לי את אותה שפה משותפת כמו שיש לי עם מי שהיה איתי יום ולילה. אני לא יודע להתחיל לדבר עם החברים מהבית.
"זה משהו שלא הרגשתי בעבר מעולם. זו מלחמה מאוד ארוכה שאנחנו מושקעים בה רגשית ובעצם אין לה סוף. שכחתי מי הייתי, מה הרצונות שלי, איך הייתה נראית הקריירה שלי. התשוקה לקבל העלאה, להתקדם, נעלמת. הרי גם ככה עוד כמה שבועות יתלשו אותך שוב. מפקדים נקראים לכנסים כל שבועיים, גם אם יש ספק של נוהל קרב – קוראים להם. כלומר גם כשאני לא בתוך צו, יש לי לפחות ארבעה ימים בחודש של למידה ועדכונים. זה מפרק את השבוע. כל פעם אלה התנתקות והתנעה מחדש".
מיכאל (33) מראשון-לציון התפטר משתי עבודות בהייטק בשנה האחרונה. הוא נשוי ואב טרי, אבל לא מצא את עצמו. "אני חובש, ובצבא המשימות מאוד ברורות. אחראים עליי, אומרים לי מה לעשות בכל רגע, אני לא צריך להחזיק תמונת עתיד. לא של עוד יומיים ולא של עוד שבועיים. לחזור הביתה למשפחה, לזוגיות ולעבודה פירק אותי. פתאום זה מלא זירות. וגם אני מודה: גיליתי שהם יכולים להסתדר בלעדיי. גם הילדים והאישה. אז אולי עדיף שאעשה משהו מועיל במילואים. גם ככה אין להם מספיק אנשים".
לעידו (28) מירושלים ולמפקד שלו יש הסכם שבשתיקה אחרי למעלה מ-200 ימי מילואים. הסכם שאומר: אני אגיע כשתצטרכו אותי בשטח, ואתם תדאגו לי לימי מילואים בין לבין. עידו איבד שני חברים במלחמה, הוא התגייס ב-7 באוקטובר ולחם בשני סבבים ארוכים מאוד. הסבב השלישי קרוב. אבל בין הסבבים לא הצליח להחזיק מעמד. מהתואר במשפטים הוא פרש, כל מקום עבודה ששומע על המילואים מיד נעלם, כי עד שיעבור הכשרה הוא ייעלם שוב לשלושה חודשים. אז כל יום עידו עולה על מדים ועושה משמרות בחמ"ל.
"להגיד שבחרתי בזה זו הגזמה. לא הייתה לי ברירה. המילואים שיבשו לי את החיים האזרחיים ולא הצלחתי לתפקד בין הסבבים. אז גם המפקדים הבינו שעדיף לתת לי תפקידים עורפיים בין לבין, לאפשר לי להתפרנס (מילואימניק משולם לפי המשכורת שלו באזרחות).
"הרבה חברים שלי, בעיקר בעלי עסקים קטנים שהעסקים שלהם קרסו, החליפו עסק בעסק. היום צה"ל זה העסק שלהם. במקום להיות מוכר צעצועים או לשקם את העסק כנגר, תטחן מילואים וזו תהיה העבודה שלך. ומה יקרה כשהמלחמה תיגמר? אלוהים גדול. נצטרך להמציא את עצמנו מחדש. אולי אנחנו לא דואגים מזה כי המלחמה הזו לא תיגמר בחיים".
רחל מימון-שוורץ היא יוצרת ומרצה לתיאטרון, ואמא לשבעה ילדים. בן זוגה, מרדכי, כבר בן 42 אבל שוב עלה על מדי זית. לסבב רביעי. הוא משרת בגדס"ר של חטיבה 9. לצבא קוראת רחל "הפילגש ירוקת העין". "זו ממש זוגיות מקבילה. אם בהתחלה זה היה ללכת להציל, עכשיו יש לבן הזוג שלי מערכת יחסים שלמה עם צה"ל, עם כל האלמנטים של מערכת יחסים. יש טקסים, יש שפה פנימית, יש אינטימיות.
"מרדכי יצא השבוע לעוד סבב, וידעתי שהוא בחיים לא יסרב. כי גם הרעות ממכרת. החברות הזו זה סוד שאני בחיים לא אהיה חלק ממנו. מבחינתו, אם הוא לא ילך זה כמו בגידה. זה לא אופציה לא לבוא. יש שם משהו שאי-אפשר לנתק. אלה אותם אנשים שהולכים יחד 22 שנה מסיירת גולני, וכולם משלמים מחירים שאני לא אפרט כאן.
"בתוך המרחב הגברי, לנו, המשפחות, אין מקום. אפילו את תהליכי העיבוד הם עושים בלעדינו. הכל נשאר במעגל סגור, והעולם מתחלק לשניים: המילואים, והדבר הזה שפעם הייתי קשור אליו – האזרחות. מרדכי הוא אהבת חיי, אבל יש לי כעס מאוד גדול עליו. אני מסתכלת על הילדים החולים והבוכים שלי ולא יודעת מה לעשות. זה כמו לטפס על קיר ג'לי.
"אני מרגישה שמלכתחילה כל מערך המילואים בנוי בצורה כזו שמייצרת תלות. הגלוריפיקציה היא חלק מזה. אם אין כוח אדם, ואם המלחמה לא נגמרת, אז מה שנשאר זה הכבוד. התחושה שאם אתה לא תבוא – לא תהיה. שתלויים בך".
"זה שאין לנו מנהיג שמוכן לעשות סדר במושגים, שמבחינתו אנחנו כל הזמן במלחמה עצימה, למרות שזה לא ככה, זה חלק מהבעיה", אומר אודי. "המושג צו 8 נשחק לחלוטין. מרגע קדוש וחירומי, זה הפך להיות ההווה. למנהיג נוח לשקף שאנחנו באותה מלחמה צודקת ועוצמתית מ-7 באוקטובר, אבל מי שבשטח יודע שזה לא נכון. יש פה עניין לייצר מנהרה אין-סופית, שבה הכל נראה אותו דבר".
"בשנה הראשונה של המלחמה היו אופק ומטרות די ברורות, ולכן גם הייתה מחוברות גדולה של החברה האזרחית", מסבירה הפסיכולוגית פרופ' רבקה תובל-משיח מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, והפסיכולוגית הראשית של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). "עכשיו כולם חזרו לענייניהם, ולכן הפער בין המשרתים לציבור הולך ונהיה עוד יותר גדול וזה גורם למילואימניקים להתכנס בתוך הקהילה שלהם. הרי אתה השתנית והבית השתנה והעבודה השתנתה. אז הם אומרים לעצמם: 'למה לחזור לזה?'
"המילואים הם מפלט. שם הם תמיד נחוצים. ככל שאתה יותר תלוש מהשגרה ושאין לך יציבות בעורף, יותר קל ליפול לזה. אני רואה סטודנטים שלי שמחליפים תארים או נושרים מלימודים, שנפרדים מהחברה הרצינית ולא מצליחים להחזיק קשר. הם מסבירים לעצמם שהם צעירים וזה נורמלי, אבל ברור שיש פה תופעה. הם לא יודעים לקרוא לזה טראומה. הרבה מהם יוצרים פיגור לימודי או תעסוקתי שקשה מאוד להשלים".
למלחמה מחירים רבים, בנפש ובגוף. מחירי המילואים הם שקטים, מחלחלים כמו מי תהום אל כל חלקה טובה. וככל שהמלחמה מתארכת יותר, התלות הופכת דרמטית יותר, והשיקום מורכב יותר. ישראל מגדילה את ההימור שלה בהתעקשות על לחימה בלתי נגמרת בלי שינוי מהותי במצבת כוח אדם. יום אחד נתעורר לגלות שלא רק במערכה הצבאית איבדנו נכסים, אלא גם בעורף הקריסה השקטה היא נזק לשנים קדימה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
