1. זכיתי להנחות השבוע ערב שכמותו לא יכול להתקיים בשום מדינה אחרת: השקנו ספר שכותביו, למעשה, אינם איתנו. הם נפלו במערכה. ספר שכתבו חיילים גיבורים שהשאירו מכתב אחרון לפני שיצאו לתמרון, כי הבינו את המשמעות של מה שהם עושים. ואיזה מכתבים אלה. כמה גבורה ועוצמה ועין טובה ואהבת הארץ יש לצעירים האלה, שיצאו לקרב בידיעה שלא בהכרח ישובו. ויש להם בקשה מאיתנו: לא להישבר. כמה נדיבות יש במכתב האחרון, שמבקש לא להצטער מדי. להמשיך הלאה. איזה דור גדל פה. אמילי דמארי עלתה לבמה להודות למשפחות שאיבדו את בניהן ובנותיהן במערכה על השבתה משבי חמאס. האם אפשר להגדיר רגע כזה במילים?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
1 צפייה בגלריה
אמילי דמארי ואני על במת ערב השקת הספר. רגעים שלא יכולים לקרות בשום מדינה אחרת
(צילום: גיל רוביו)
אחת המשימות שלקחתי על עצמי היא לספר לכם כמה טוב יש בעם שלנו. אני לא אדם נאיבי. בהן צדקי שלא. כאדם שעסוק בקומדיה אני הרי רואה כל פגם כחרך שאפשר להשתחל דרכו. ראיתי את שרה אומרת "פחות", ראיתי את ביבי שוכח איך קוראים לבנו, ראיתי אלימות בבית הכנסת ברעננה וראיתי שריפות ענק ומבוכה של כוחות הכיבוי. אני רואה את הדברים האלה. אני גם רואה מפגינים מאשימים אנשים שחושבים אחרת בנושא עזה שהם רוצחים את החטופים, כאילו לא חמאס רוצח אותם, ואני רואה שנאה יוקדת שמתישה את הנפש. העניין הוא שלצד הדברים האלה – אני רואה המון טוב. בכמות בלתי נתפסת. בשבוע שעבר השקתי סדנת כתיבה דיגיטלית, וכמה דקות לאחר מכן כתבו לי חמישה אנשים שונים באתר שהם קונים אותה, אבל לא לעצמם. הם מבקשים שאתן אותה למילואימניק או פצוע מלחמה. זה היה כל כך מיידי ומרגש וגם חכם. פצועים בשיקום יש להם זמן לפעמים – ומה יותר טוב לעשות בזמן כזה שבו הנפש סוערת מלכתוב?
2. נחזור בהמשך לערב המרגש, אבל לפני כן, הנה כמה סיבות שבגללן החלטתי להפיק את סדנת הכתיבה. אחת מהן היא שאני בן 50 בעוד כמה חודשים, וזה גיל כזה שאתה כנראה רוצה לחלוק מהניסיון שצברת עם אחרים. אחרי כמעט שלושה עשורים של כתיבה, יש לי מה לומר על זה. אבל יש עוד דבר שבגללו נדחפתי לפרויקט הזה וחשוב לי לומר עליו דבר מה: AI.
הבינה המלאכותית, הדבר הזה שבתוך זמן לא רב כולם ייתנו לו לכתוב להם הכל – מכתבי פיטורים, דוחות חודשיים, ברכות ליומולדת וכנראה גם ידיעות בעיתון – בסופו של התהליך הזה אנשים יבינו כמה חשוב שיכתבו גם בעצמם. כמו שהם מבינים שחשוב גם ללכת ברגל, למרות שיש קלנועיות וקורקינטים. כמו שהם יודעים שאפשר לראות שקיעה ביוטיוב, אבל זה לא כמו ללכת לים ולראות אותה באמת.
אגב, אני שם בצד את השאלה האם בינה מלאכותית תוכל לכתוב ספרים של דויד גרוסמן ושירים של רוני סומק. לא יודע. יש כאלה שטוענים שבכל הקשור לשאר רוח וליצירתיות, תמיד נהיה טובים ממנה. באופן אישי, AI לא עוזרת לי בכתיבת טורים או בכתיבה כלשהי. בשלב זה של חייה היא נעדרת שאר רוח באופן כמעט מביך. גם הקומדיה שלה היא סוג של בדיחות אבא משונות. אבל עזבו את הכתיבה היצירתית; הרי יגיעו בקרוב ימים, והם באמת לא רחוקים, שבהם את רוב מה שכתבנו בעבר האלגוריתם יכתוב עבורנו.
3. ומה יקרה אז?
ובכן חברים, זה מה שיקרה: אנשים יתגעגעו לכתיבה. הם ירצו לחזור לכתוב. בשביל עצמם. הם יזדקקו לזה. ממש כמו שרבים מקדישים זמן ויוצאים באופן יזום להליכה, כי בלו"ז הרגיל ההליכה שלהם מסתכמת בצעידה מהבית לאוטו. הרי פעם לא היינו צריכים לקבוע זמן כדי להפעיל את הגוף. ללכת לחדר כושר. כדי לא להסתאב, אנחנו יוצאים לריצה. להליכה. גם לכתוב זו פעולה חשובה לנפש. כתיבה היא דרך להבין משהו. עלינו.
זה אם כן לב העניין: כתיבה היא לא רק תוצר. היא תהליך. היא דרך לחשוב, לעכל, להבין מי אנחנו. היא מבוך שדרכו אתה מגלה פתאום מה אתה באמת מרגיש. מה חשוב לך. לפעמים אתה כותב ורק אז מבין מה באמת רצית.
אם נקלעתם לסופה מושלמת, לוויכוח סוער מדי, ושאלתם את עצמכם מה נכון לעשות, נסו את העצה הזו: להיות האדם הרגוע בסירה. לפעמים זה בדיוק מה שחסר
4. איך מיישבים בין הטוב שיש פה לבין הכאוס? מה עושים עם הפער? אדם חכם, שאולי עוד אספר עליו בעתיד, אמר לי משהו שמאוד תפס אותי. דיברנו על המצב הסוער. על הכאוס. על הקושי להרגיע את הרוחות כשמסביב יש כל כך הרבה לפידים, כל כך הרבה קצוות ואנשים שעובדים ביצירת פילוג. האדם החכם סיפר לי איזה משל יפה, אני לא זוכר את כל פרטיו, אבל בגדול הוא אמר את הדבר הבא: יש סערה בים ואתה על סירת הצלה קטנה עם עוד כמה אנשים. הרוחות, הגלים והאנשים מתנהגים באופן לא הגיוני. אחד צורח, שני דוחף, שלישי מתעקש על מזוודה ומסכן את עצמו כשהוא אוחז בה במקום בסירה. ואתה לא יכול לתקן או לחנך את כולם ואתה לא יכול להפסיק את הסערה או להנמיך את הגלים. אבל אתה תוכל להיות האדם הרגוע בסירה. לפעמים זה התפקיד המועיל ביותר. לפעמים זה בדיוק מה שחסר, להיות האדם הרגוע בסירה. אדם שיסתכלו עליו ויראו שהוא שלו. שהוא שקט. שהוא מאמין בטוב. משהו מהשקט שלו יחלחל לאט-לאט גם לאחרים.
אז אם נקלעתם לסופה מושלמת, לוויכוח סוער מדי, ושאלתם את עצמכם מה נכון לעשות, נסו את העצה הזו: להיות האדם הרגוע בסירה.
5. בחזרה לערב השקת הספר "אם אתם קוראים את המילים האלו", בקשותיהם האחרונות של הגיבורים, ולכמה ציטוטים מחזקים שמצאתי בו. לביא ליפשיץ ז"ל כתב בצוואתו: "אני מבקש לא לשקוע באבל, הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו אין היא מתישה, אלא בונה". שחר פרידמן ז"ל כתב: "נלחמתי כדי שתחיו, לא שתשרדו". הצוואה הכי קצרה בספר היא צוואה של שלוש מילים. איתי עמר ז"ל כתב אותה לפני הכניסה לעזה. כשהמשפחה פתחה את הפתק בטלפון, היא גילתה את המילים "תישארו שמחים בשבילי". ושמעון יהושע אסולין ז"ל כתב למשפחתו: "אין עניין להתאבל הרבה, תיהנו ותמשיכו לחיות. אני מבסוט למעלה, ואיהנה לראות אתכם שמחים. ואקפוץ מדי פעם לשמוח איתכם, כשלא ייפול לי על השנ"צ".
ורק שנהיה ראויים. שבת שלום.
