"קחי, את חייבת לראות את זה", רן אומר ומעביר לי את הטלפון שלו. "עוד רגע", אני אומרת כי אני בדיוק באמצע משהו. לחברה הכי טובה שלי יש איזה קרייסס עם הגבר שהיא יוצאת איתו, ואני יושבת על הספה ומייעצת לה בוואטסאפ מה כדאי לה לעשות. לא בא לי לזרוק אותה הצידה רק כדי לראות את מה שרן מעוניין להראות לי. מה גם שאני די משוכנעת שזה סתם, עוד סרטון מהטיקטוק היווני שלו. מאז שרן התחיל ללמוד ברצינות מרשימה את השפה היוונית, הוא עוקב אחרי המון חשבונות מקומיים כדי להצליח ללמוד את הסלנג שלהם. הוא כל כך מתלהב מזה שפעם בכמה דקות הוא מראה לי סרטון של איזו מָאמא מטופחת מסלוניקי שנותנת חמישה טיפים לאיך להכין ריבה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
רק שעכשיו אני רואה את הפנים של רן ואני נבהלת. הוא נראה כאילו קיבל פתאום בשורת איוב שהוא לא ציפה לה. "קרה משהו לילדות?" אני שואלת. "לא", הוא אומר, "עזבי, זה לא משהו רציני בכלל". רק כשאני מסתכלת על הטלפון שלו וקוראת את המייל שקיבל אני מבינה בדיוק למה הוא נסער. בדיוק ככה נראיתי כשהייתי בת 24, בבוקר ההוא שבו קמתי בבית של המשפחה האוסטרלית העשירה שאצלה עבדתי כאוֹפֶּר. הייתי בדרך לצחצח שיניים כששמעתי במקרה את האמא שהעסיקה אותי מרכלת עליי במטבח. "היא יהודייה", היא אמרה לבעלה, "ואתה יודע כמה שאלו אוהבים כסף. אז לא הייתי פוסלת שהיא זו שהעלימה את השטר של 50 הדולר שאני לא מוצאת בארנק".
הכל התחיל כשרן ניסה להרים ריטריט כתיבה לתלמידים שלו בקלמטה, העיר שלנו ביוון. להרים ריטריט זה עסק מפרך, בעיקר כי קשה למצוא את המלון המדויק. מצד אחד, אתה לא רוצה להסיע 20 ישראלים לחו"ל רק כדי לתקוע אותם באיזה ריזורט ארבעה כוכבים מיושן. לך תבקש מהם למצוא את ההשראה שלהם כשהשיעור מתנהל במרכז הכנסים המדכא של המלון. ומצד שני, אתה גם לא יכול לקחת אותם לאיזו לודג' הרים פיוטי עם נופים פראיים. זה אמנם טוב לכתיבה, אבל אף ישראלי שמכבד את עצמו לא יסכים לישון בחדר כל כך לא מפנק.
כדי למצוא את המקום לסדנה שלו, רן נעזר במתווך ישראלי בשם אבישי, ובתוך כמה ימים כבר שלח לו תמונות של מקום עם שורה של בתי אבן עתיקים שמשקיפים על מפרץ ובריכת אינפיניטי שנשפכת אל הצוק. ועכשיו, אני קוראת את מייל התשובה שהוא קיבל מהבעלים של המלון. "בוקר טוב", כותב לו המנהל, "אני מודה לך על ההתעניינות שלך. אני מודיע לך כי הצוות שלנו, יחד עם צרכנים ועסקים רבים נוספים, החליט להחרים את ישראל בשם רצח העם הלא-אנושי והבלתי-ניתן לתיאור שמתרחש מול עינינו ברגעים אלו". אני קוראת את המשפטים האלו שוב ושוב, ולא יכולה להאמין. זו התגובה האחרונה שציפיתי לקבל ממנהל של מלון קטן בדרום יוון, כלומר בן אדם שעיקר תפקידו הוא לדאוג לחבוץ צזיקי טרי לארוחת הבוקר ולוודא שיהיו מספיק מגבות נקיות בחדר 16. הייתי מצפה שישמח שמציעים לו לקבל הזמנה גדולה, ועוד מחוץ לעונה, או שלפחות יענה בנימוס וימציא איזה תירוץ שהמלון מלא. ופתאום זה, טקסט שהוא כולו גינוי בינלאומי, מלא במילים מפוצצות כאלו של מדינאים כמו "רצח עם בלתי ניתן לתיאור". אפשר לחשוב מי הוא, ווינסטון צ'רצ'יל בנאום שלו לאומה ערב מלחמת העולם השנייה? כולה יורגוס, נצר למשפחת מגדלי זיתים מקלמטה שאיש לא שאל אותו לדעתו בענייני מלחמת ישראל-חמאס.
וזה עוד כלום, כי במשפט הבא מנהל המלון עובר להתנאות בהיותו מגדלור מוסרי של ממש. וככה הוא כותב: "האנושות וכל אחד ואחת מאיתנו נקראים לקחת עמדה מול המשבר הזה". “מה אתה סח, יאנוש קורצ'ק היווני, למד אותי עוד איך להיות בן אדם טוב”, אני אומרת עכשיו בקול, כי באמת, כמה אפשר יותר.
אם שנה אחרי הטבח הייתי המסבירנית הכי בוערת בעד ישראל ולא הייתה לי בעיה לצרוח "שאני אכיר לך אישה ששחטו לה את הבת הבכורה?" על כל נודניקית שניגשת אליי במדרחוב של קלמטה ומגישה לי את הדעות שלה ברוטב של אני כל כך הרבה יותר טובה ממך, היום אני הרבה פחות משוכנעת שיש לי מה לטעון
זו התגובה האוטומטית שלי מאז 7 באוקטובר, להדוף מעליי כל ביקורת נגד המדינה שלי. ולא רק להדוף, גם לחשוד במאור הערכי הגדול שסונט בי שמה שמניע אותו הוא לא דאגה לעזתים, אלא אנטישמיות ישנה ומוכּרת. זה תמיד מדהים אותי, הנטייה העולמית הזו לחפש אותנו בלי הפסקה ולגנות אותנו על כל נשימה חצופה שאנחנו מעיזים לקחת בלי לעשות מה שיהודי טוב אמור לעשות - להרגיש תמיד מלוכלך ואשם. אלה רק אנחנו, כי סורים מוזמנים לטבוח באחיהם, אפריקאים מוסלמים יכולים לחטוף אלפי ילדות ולהפוך אותן לשפחות מין כתחביב שגרתי, והעולם ימשיך לפהק בשיעמום. אבל רק חסר שאנחנו נעז להתנהג כמו מדינה אמיתית שיש לה זכות להגן על עצמה, וכבר אינספור צווחנים מוסריים יקומו עלינו ויקוננו שאנחנו רוצחים שטניים.
"ומצד שני", רן אומר עכשיו, "את חייבת להבין, אני רואה כל ערב את החדשות היווניות. הדבר הראשון שמראים שם בכל מהדורה זה תמונות זוועה מחרידות מעזה. תינוקות ביאפרה שסובלים מרעב בגלל ישראל, ילדה בת חמש שזוחלת החוצה כולה כוויה משריפה אחרי שהפגזנו לה את בית הספר. אם את היית בחור יווני שיושב בקלמטה, לא היית מגיבה ככה?"
"לא", אני אומרת לו, "ממתי זה לגיטימי להגיב ככה לאזרח ולהאשים אותו במה שהממשלה של הארץ שלו עושה? בתקופה שכל העולם היה נגד רוסיה והמלחמה שלה באוקראינה, אתה ראית ביוון או בכל מקום אחר בעולם אנשים שניגשים לאזרחים רוסים וצורחים עליהם 'רוצחים' או אוסרים עליהם כניסה למסעדות?" ובאמת, רק השבוע ראיתי תמונה של שלט שתלו בבית קפה במילאנו, "אין כניסה לציונים". ככה, לאור יום, סלקציה בלי בושה. אני מוכנה לשים את העפעפיים בעין ימין שלי שאין אף תיירת רוסייה שהלכה לספורה במילאנו ונתקלה בזבנית שגערה בה "תגידי, את בסדר עם לשרוף ילדים בחיים?"
ועדיין, עם כל התיעוב שלי לנזפנים הצבועים, נעשה לי קשה לקרוא את המייל הזה ורק לבוז לו. אם שנה אחרי הטבח הייתי המסבירנית הכי בוערת בעד ישראל ולא הייתה לי בעיה לצרוח "שאני אכיר לך אישה ששחטו לה את הבת הבכורה?" על כל נודניקית שניגשת אליי במדרחוב של קלמטה ומגישה לי את הדעות שלה ברוטב של אני כל כך הרבה יותר טובה ממך, היום אני הרבה פחות משוכנעת שיש לי מה לטעון. ללא שריון הצדק המוחלט שלבשתי פעם, אני מרגישה פגיעה יותר. ולכן ביטלתי את טיול היומולדת המסורתי שלי, זה שתיכננו ליוון ביולי הקרוב. לא היה לי ספק שבעקבות התארכות המלחמה המצב החמיר מאוד בחו"ל. אין לי ספק שהפעם, אם רק אסע, ייצא לי לספוג אינספור פרצופים עקומים כשאודה שאני ישראלית. אולי גם אראה ברחבי העיר כמה שלטים שאוסרים על כניסה של ציונים לבתי הקפה, למרות שאיך הם יידעו? יעשו לי חיפוש גופני כדי לבדוק שאני לא נושאת עליי שירים של נעמי שמר?
וזו לא רק אני. אני משוכנעת שהקיץ יהיה מפוצץ בתקריות אנטישמיות רבות שיפרצו בכל בירה אירופית באשר היא. נותר לי רק להתפלל שזה לא יסתיים באלימות, אבל באופן אישי לא אהיה מסוגלת להרגיש את השחרור הקליל הזה של חופשה כשאין לי מושג מאיפה זה הולך לבוא לי הפעם. ומצד שני, אני כבר לא יכולה להגיד למגנים את מה שאמרתי להם פעם, למשל שכל תמונות הילדים המתים זה זיוף תוצרת פאליווד עם תשע בהונות ברגליים. כן, זו מלחמה, ובמלחמה מתים המון אזרחים, וכן, חמאס אשם שהוא משתמש בנשים ובתינוקות כמגן אנושי, אבל כיוון שאף אחד לא טורח להסביר לי מתי תיגמר המלחמה ומה המטרה שלה, איך אוכל להיישיר מבט ולהגיד שזו מלחמת אין ברירה?
אחרי 7 באוקטובר, הייתי משוכנעת שעכשיו נלמד, נבנה מערך הסברה תותחי, נשתמש באינספור העדויות והזוועות המוכחות כדי להטות את דעת הקהל אלינו. לא יכולתי להאמין כשהממשלה הזו באה ופיטרה משום מקום את אילון לוי, אולי הדובר הכי רהוט שיצא לי לראות. החברות שלי טענו שזה בגלל סכסוך עם שרה נתניהו, ורק אני לא האמנתי והמשכתי לצפות כמו סתומה שהם יביאו במקומו מישהו אחר, כי מה, הם יפקירו את כל הזירה החשובה הזו? המנהיגים שלנו עד כדי כך שמים פס על חיילים שייצאו לטיול אחרי צבא ויחטפו שם תביעות מאיזה אקטיביסט חרוץ עם קשרים בהאג?
רק שזה בדיוק מה שקרה. לא מונה אף מסבירן חדש, ובטח שלא הוקצה מספיק כסף למאבק ההסברה החשוב. כל מה שהמשכתי לראות זה נאומים מטורללים של פוליטיקאים שאף אחד לא טרח לשים להם ברקס. הם דיברו על השנאה שלהם לפלסטינים ועל הרצון להפוך את עזה לחורבה, ולא הזיז להם מהאזרחים שישלמו את המחיר על המילים האלו שלהם. וזה לא רק הקושי שיהיה לנו כשניסע בשנה הקרובה לחו"ל, זה באמת הכינור הכי קטן בעולם. ההזנחה הזאת של ההסברה גורמת לכך שהכלכלה נמצאת בסכנה של ממש, ועוד שנייה כנראה שיוטלו עלינו סנקציות בינלאומיות שיגרמו לכולנו המון נזקים בחיי היומיום. בוצע בנו טבח ברברי, ואנחנו פשוט משאירים שער ריק ונותנים לכל חבר כנסת עם יכולת ביטוי של קסטנייטה מקולקלת להגיד מה שבא לו כדי להתחנף לבייס שלו? מדובר פה על העתיד של המדינה, על כל החוקרים המצטיינים שכבר עכשיו לא מתקבלים למלגות בילנאומיות כי הם ישראלים, על קולג'ים יוקרתיים שהלובי האנטי-ישראלי בהם כבר התחיל למנוע מכל מי שהוא יהודי ללמוד בהם. אנחנו מדינה צפופה וקטנטנה שהופכת את עצמה במין זלזול לגטו שיותר ויותר קשה לנשום בו, ללא טיסות יוצאות וגם ללא ידידים ותומכים.
בסוף רן מחליט לעשות מה שהמון ישראלים עושים עכשיו ולוותר עוד קצת על החלומות שלו. ואי שם, ביוון או בכל מקום אחר על הכדור, ימשיכו לנבוט עוד מיליוני צודקים שיחריפו עוד יותר את הפעולות שהם מרשים לעצמם לעשות נגד אזרחים של המדינה שבה נולדנו. והשער יישאר ריק, מוזנח, כמו עוד המון תחומים שאיש לא טורח לטפל בהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25
