אדם במלואו. הוא אדם צעיר במלואו. אדם צעיר ומזהיר ויפה וגבוה וחייכן במלואו. אדם צעיר שאוהב את "זן ואמנות אחזקת האופנוע", "התפסן בשדה השיפון", "זאב הערבה" של הרמן הסה. אדם צעיר שאוהב אותם כל כך עד שהוא מקריא מהם לחברים הלוחמים שלו כשהם באזור לחימה ואין להם אינטרנט, וכל מה שיש להם הוא חבר מהפלוגה, שמקריא להם דברים שהוא ממש אוהב לפני השינה.
אדם צעיר שרוצה ללמוד פיזיקה. שרוצה לחזור הביתה לחברה שלו. שרוצה הפסקת אש. אדם צעיר שכבר ב-7 באוקטובר הוקפץ להילחם בבארי. ואז בלבנון. ואז בחאן-יונס.
אדם צעיר שנהרג בהתפוצצות מטען בתוך בניין.
כל כך נהרג, עד שאין אפילו גופה והוא מזוהה רק באמצעות דנ"א. "לא נשאר לי הרבה ממנו", סופדת לו אמו ללא שום ניסיון לייפות את הבלתי נתפס.
והנשמה – לרובנו עדיין יש אחת – מבקשת לצרוח.
והעיניים – רובנו עדיין מסוגלים לראות דרכן מציאות ולא הזיות – קוראות את המילים האלה, שצוטטו בכל מקום מאז הלווייתו של רס"ל תום רוטשטיין ז"ל ביום ראשון השבוע, ומתמלאות דמעות או מצמוץ או כל דבר אחר שגורם לעצירה גמורה של הכל לרגע, לאיזו תחושה מצמיתה, לאיזו כמיהה עמוקה להכיר מישהו שלא הכרתי וכבר לא אכיר, אבל אני בכל זאת מכיר, נדמה לי.
הוא אני, איכשהו. בגילו.
אותם ספרים. אותו רצון עצום לחיות, לאהוב, לעשות דברים בעולם, לטייל ולהתפעם מטקסט חכם וממוזיקה ומפילוסופיה. ולהיות עם המשפחה, עם אישה, לנגן, לחשוב ולדעת. ואיכשהו להצליח להכיל הכל, את כל גודש הרצונות והתקוות העצום הזה שהוא העולם הנפרש עכשיו לפניך בגיל 20 וקצת, כשהכל מתחיל באמת, ולדעת שהכל עוד יבוא, הכל עוד יהיה לך, אבל ברגע זה הלב כמעט עולה על גדותיו מרוב תשוקה לחיים ורצון להספיק הכל, שנבלמים בקיר הבטון של השירות הצבאי. שמוכרחים, שאין ברירה. "אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה", תום רוטשטיין אמר לאמא שלו.
והוא הלך להילחם. לעשות את מה שצריך. הוא הבין שמישהו צריך. עדיף מישהו טוב. חכם. אנושי. מישהו שכבר יודע משהו על העולם. עדיף מישהו כמותו. עדיף שהוא.
והוא היה חייל קרבי, אבל לא היה חייל בכלל; הוא היה אדם המחופש לחייל, בדיוק כמו שכתב, 52 שנה קודם, סרן נמרוד גאון ז"ל, שנהרג סמוך לגדת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, בגיל כמעט זהה לזה של תום, והשאיר אחריו את "שיר חייל", שהפך ל"אני שומע שוב" שהלחין שלמה ארצי.
הטקסט הפרטי הזה, שנמרוד שלח לחברתו עמליה, מוחץ לב גם ממרחק 52 שנה, לוכד בשורות מעטות, מדויקות, נואשות, את מלוא הפרדוקס שבלהיות אדם צעיר במלואו בעולם, ובו-זמנית להיות – באיזו דרך מוזרה שמרגישה כמו תחפושת – לוחם. חייל. מדים, נשק, אבק. מישהו שהוא אתה אבל לא באמת אתה. מישהו שחי באיזה סרט מלחמה שמביימים כוחות גדולים ממך, שבקושי סופרים אותך ואת מי שאתה ומי שקיווית להיות.
ואתה לא באמת חייל; אתה אדם בעולם. אדם שאוהב להקשיב לג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן, או לרביעייה קאמרית מנגנת. אדם שאוהב סיפורים של צ'כוב. אתה חושב על חברה שלך בבית ומרגיש בודד, רחוק ואבוד. אתה כותב לה: "אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים, ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים". ואתה לא יודע – ואולי משהו בך חושד – שהמילים האלה יישארו אחריך. אתה רק חש את הכמיהה, הגעגוע, הזמן המבוזבז.
אתה אדם המחופש לחייל. בדיוק כמו שתום רוטשטיין היה. בדיוק כמו שלושת הלוחמים שנפלו באותו אירוע נורא לצידו: חן גרוס, יואב רוור ואורי יהונתן כהן, זכרם לברכה.
בדיוק כמו רוב החיילים והלוחמים שלנו. כל אדם עולם, אומרת הקלישאה ויודעת מה היא אומרת; עולם שיכול להיות קרוב לשלי, כמו במקרה תום רוטשטיין (וזה לא מקרי שדווקא ההותר לפרסום הזה שבר אותי במיוחד ועצר לרגע את שגרת יומו של הפיד המסוים שלי, של כל מי שאי פעם נפעמו מזן או מאמנות אחזקת האופנוע), או שזה יכול להיות עולם רחוק משלי לחלוטין.
אבל אלה עולמות; עולמותיהם של אנשים צעירים במלואם – עולמות שונים וגדושים שלמים – שכל אחד מהם נתון באותה תחפושת של חייל קרבי, כמו על פס ייצור אינסופי שמלביש עוד ועוד עולמות באותה מסכת חייל אחידה: זמר-לעתיד במסכה, פילוסוף-לעתיד במסכה, פיזיקאי-לעתיד במסכה, סתם צעיר-שעוד-אין-לו-מושג במסכה.
והם נעים שם, על פס הייצור שישנע אותם החוצה כחיילים – נכנס אדם בשיאו, יצא חייל, תשאלו כל הורה שליווה ילד לבקו"ם – והמטמורפוזה לעולם לא תושלם באמת, כי מתחת לחייל עדיין פועם בן ה-18, בן ה-15, בן העשר, בן החמש. מתחת לחייל עדיין חי וגועש עולם שאיננו צבא, עולמו של בן אנוש צעיר, עולם של חיים שאמורים להיחוות במלואם, עד תום.
נכנס אדם בשיאו, יצא חייל, תשאלו כל הורה שליווה ילד לבקו"ם - והמטמורפוזה לעולם לא תושלם באמת, כי מתחת לחייל עדיין פועם בן ה–18, בן ה–15, בן העשר, בן החמש
וזה עולם שבו עוד אדם ועוד אדם מחופשים לחיילים, ובסוף זו אומה שלמה המחופשת לצבא. ישראלים מחופשים ללוחמים. שלום מחופש למלחמה.
וישראל – ואולי זה מה שנמרוד גאון ותום רוטשטיין ביקשו לומר – היא לא המלחמה שלה. היא אפילו לא הצבא שלה. היא אדם המחופש לחייל, כלומר אומה שוחרת חיים המחופשת לאומה המדשדשת במוות.
ישראל היא מיליוני בני אדם, מיליוני עולמות, מיליוני חיים שרוצים להיות ולחיות בעולם, ונאלצים להפוך לחיילים, ולפעמים לחללים.
תחשבו על זה לרגע; האם מרבית הישראלים, כמו שאתם מכירים אותם, נועדו או ביקשו להילחם? האם אנחנו אומה מהזן הטבטוני, הוויקינגי, ההוני – אנשים שבאו מאיזה דנ"א קדמון של לחימה כסגנון חיים? אנחנו רחוקים מזה. ישראלים באו מאלפיים שנות רדיפה והתרוצצות בעולם, והם רוצים, לפני הכל, חיים מלאים, רציפים, חופשיים ושקטים במידת האפשר. לאה שבת כתבה את זה פעם בשם רובנו: "סך הכל אני רוצה לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות... רוצה לחיות בכיף".
אני משוכנע שתום רוטשטיין ונמרוד גאון רצו לחיות בכיף. אני משוכנע שלמעט כמות מצומצמת של ישראלים שחונכו לאהבת מלחמה, לקידוש המוות, לקנאות דתית, להסתגרות, להשכמה להרוג, רוב הישראלים רחוקים מזה מאוד בבסיסם. הם אנשים מחופשים לחיילים. לבבות בשר ודם מחופשים לדופק מעופרת.
צריך לזכור את הדבר הזה, לזכרו של רס”ל תום רוטשטיין והעולם הגדול והחופשי שאהב; צריך להפנים את זה לטובת כולנו: אנחנו נלחמים מלחמות אין ברירה, ואנחנו לא מתכוונים או מעוניינים להילחם מלחמות אחרות. וכרגע זו כבר מלחמה אחרת.
אנחנו רוצים להתחפש רק פעם בשנה, בחג הרלוונטי. כל תום רוטשטיין שנלקח מאיתנו הוא החבר הכי טוב שכבר לא יהיה לנו, ואנחנו נמשיך לאהוב אותו לתמיד, או כמו שאמר הולדן קולפילד בספר שתום אהב תמיד: "רק מפני שמישהו מת, זאת לא אומרת שהוא מפסיק למצוא חן – בייחוד אם הוא היה פי אלף יותר נחמד מהאנשים שאתה מכיר והם חיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
