בחייו הקודמים, שהשתנו ללא הכר בבוקר 7 באוקטובר כשנחטף מביתו בכפר עזה, התעניין קית' סיגל בכדורגל כמו בשלג דאשתקד. אם מכבי תל-אביב ומכבי חיפה היו משחקות אצלו בסלון, היה יוצא לחצר. "מכבי חיפה" לא אמרה לו דבר. הוא ידע שיש "חיפה" והוא שמע כנראה שיש "מכבי", אבל לא בטוח שעשה על דעת עצמו את החיבור בין השתיים. ספק אם ידע לומר, ללא כל עזרה, שצבע החולצות של שחקניה הוא ירוק. ואז הוא פגש במתן אנגרסט. מתן יודע הכל על מכבי חיפה: היכן היא משחקת, מול מי היא משחקת, מי משחק בה, איך היא מטיסה את הלב כשהיא מנצחת או עוצרת אותו כמעט לגמרי כשהיא מפסידה. למרבה הצער, היום גם מכבי חיפה יודעת הכל על מתן. גם סיגל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
סיגל ואנגרסט לא נפגשו ביציע הצפוני באצטדיון סמי עופר - כאמור, לא הייתם מוצאים שם את סיגל אלמלא העולם התהפך - או במקומות אחרים שבהם בני אדם חופשיים נפגשים בדרך כלל. הם נפגשו במנהרות חמאס בעזה, היכן ש-43 השנים שמפרידות ביניהם או השוני בתחביבים התייתרו. תחום העניין היחיד שרלוונטי היה קורות חייו של האדם לצידך. מה נותר מחייך ומה נותר מחייו של האדם לצידך, ואיך ממשיכים לייחס משמעות למה שנדחק באחת לצידן הלא-נכון של הפרופורציות? הרי מתחת לאדמה כל הזוטות שמעליה מאבדות חשיבות לכאורה. מה חשובה מכבי חיפה, או מכבי תל-אביב, או הפועל באר-שבע, או הפועל תל-אביב, בהיעדר חופש? הן הרי פריבילגיה של החיים.
אלא שהן חשובות, כולן, רק קצת אחרת. הן חדלות להתקיים כמובנות מאליהן, ומתחילות להתפרש כסמל נכסף לחיים, משהו להיזכר בו ולערוג לו. מה נמצא מעבר לאופק של אדם בשבי? אפשר רק לתהות. לבטח המשפחה, כנראה שהחברים, וגם קבוצת הכדורגל האהובה. הדברים הגדולים לא נהיים קטנים מתחת לאדמה, אלו הדברים הקטנים שנהפכים גדולים. סיגל אוהב להכין פנקייקים, ועל המתכון המנצח שלו שמע לבטח גם מתן. שתי כוסות רוויון, שתי כוסות קמח, כף סוכר והלאה-והלאה. מתן אוהב את מכבי חיפה. גם לו יש מתכון מנצח. אחד דין דוד, אחד דולב חזיזה והלאה-והלאה. כשנחטף עדיין הייתה אלופה ומסאי דגו היה המאמן. יומיים לפני השבת השחורה אירחה את פנאתינייקוס בסמי עופר, המשחק הבינלאומי האחרון להתקיים בישראל. העונה תסגור שנתיים בלי אליפות כשהמאמן הוא שוב ברק בכר. האם הוא יודע?
59 חטופים עדיין נמצאים בעזה כבר מעל ל-570 יום, ולהם אין זמן. כל כך אין להם זמן, שכל מה שיש להם הוא זמן. אין דרך רעה להעביר זמן שמסרב לעבור, אבל יש דרך טובה במיוחד. זו שמתן מצא, לפי עדותו של סיגל עם שחרורו ב-1 בפברואר, הייתה ללמד אותו שירים של מכבי חיפה. אם ישאלו את סיגל היום מה שיר השחקן של יניב קטן, הוא ינחר בבוז. אפשר משהו בדרגת קושי גבוהה יותר, לא איזו שאלה למתחילים? נו, מה, ברור שזה לפי המנגינה של "יש לי ציפור קטנה בלב".
ב-16 במרץ, כחודש וחצי אחרי שחרורו וכשמתן עדיין בעזה, עלה סיגל לדשא בסמי עופר כשליחו. "אני חושב על מתן כל יום", אמר, "וכשאני חושב על מתן אני חושב על מכבי חיפה שמתן כל כך אוהב והוא חלק מהמשפחה הנהדרת של אוהדי מועדון מכבי חיפה. ברגעים הכי קשים בשבי, והיו הרבה כאלה, מה שחיזק את מתן היה האהבה העצומה למועדון. אתם מחזקים את מתן. אני יודע שאתם תמשיכו ותילחמו עד שמתן וכל החטופים יחזרו. זה משחק הכדורגל הראשון שאני נמצא בו ב-65 שנותיי".
ואז, לאוזני כ-30 אלף אוהדי מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, משל היה אחרון האוהדים שיודע בעל פה את הדרך לאצטדיון הי"א באשדוד, שר סיגל את המילים של "אני רואה ירוק בעיניים", שיר האליפות של מכבי חיפה מעונת 1993/94, מהמזוהים בקאנון שירי הכדורגל הישראלי. הוא היה לפה של מתן, שאת קולו אין מי שישמע, במה שהייתה מחוות הרגישות הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אוהדי בית"ר, שהיו לבטח מעבירים תחנה אם היו נתקלים בשיר ברדיו, שרו גם הם יחד איתו. לפחות בלב. "חיפה חיפה, מכבי שלי", דיקלם סיגל, יליד צפון-קרוליינה, את המילים ששייכות במקור לחיים משה, לכדי אחד התוצרים היצירתיים ביותר שיכול להפיק כור ההיתוך הישראלי. לצידו עמדו בני משפחתו של מתן, ששני ימי ההולדת האחרונים שלו עברו בשבי, לשם נחטף מחוסר הכרה מהטנק הבוער שממנו הגן על קיבוץ נחל עוז בשבת השחורה. מאז תועד אנגרסט, הבכור מבין ארבעה ילדים, כשהוא סובל מחבלות בפניו. למשפחתו אין יום ואין לילה.
סיגל לא אהב כדורגל, והוא אולי גם לעולם לא יאהב כדורגל, אבל זה היופי בכדורגל – הוא מציע משהו גם עבור מי שלא מוצא בו עניין כמשחק. הוא הרבה יותר מזה, תמיד היה, אך מעולם לא כמו בישראל של השנה וחצי האחרונות. באותו מחזור משחקים שבו יצא סיגל מחדר ההלבשה עם חולצה עליה נכתב "החזירו את מתן הביתה עכשיו" ומופיעה תמונתו של אנגרסט עטוף צעיף ירוק, עלו גם אמילי דמארי ורומי גונן על הדשא בבלומפילד לפני המשחק של מכבי תל-אביב והפועל חיפה, הקבוצות האהודות עליהן (בהתאמה). דמארי שרה את אחד משירי האוהדים של מכבי, וביציע הונף דגל גדול עם מה שהפך לסמל כוחה ושרידותה – כף היד ששתיים מאצבעותיה נקטעו; יאיר הורן, שעם שחרורו ביקש מהמסוק שיעבור מעל אצטדיון טרנר שם אירחה באותה שבת הפועל באר-שבע את עירוני טבריה, ביקר מוקדם יותר באותה שבת לראשונה במשחק של קבוצתו האהודה וזכה לטקס מרגש על כר הדשא. כשנשאל בשעתו מדוע ביקש שהמסוק יעבור דווקא מעל טרנר, השיב שאחרי שנה ושלושה חודשים בעזה זה בדיוק הדבר לעשות; שבועיים קודם לכן, על רקע השיר "תחזור" בביצועה של רוני דלומי ובליווי הסינפונייטה הישראלית, ציינה הפועל באר-שבע גם את שובו של שגיא דקל חן, וערב משחק העונה מול מכבי תל-אביב בירכה באופן דומה גם את חזרתו של גדי מוזס.
הניצחון המוחלט אינו אפשרי עד לחזרתם של כולם, אבל עבור האוהדים הרבים שבמשך 500 ימים ויותר דאגו שאיש לא ישכח את חבריהם ליציע, זו הייתה הזדמנות מבורכת לציין ניצחון קטן ששווה הרבה יותר משלוש נקודות. גם סופים עצובים יותר התכנסו לאותה נקודה בדיוק. בית"ר והפועל ירושלים קיימו טקס משותף לזכרם של אורי דנינו והירש גולדברג-פולין זכרם לברכה לפני הדרבי; מסע ההלוויה של צחי עידן ז"ל, אוהד הפועל תל-אביב שגופתו הושבה מעזה בפברואר, יצא מבלומפילד; ובני-יהודה ערכה מסדר כבוד לירדן ביבס באותו המקום בדיוק.
זו שעתם היפה של אוהדי הכדורגל, הסובלים לרוב מיחסי ציבור לא טובים. השיח בעניינם מעוצב באופן לא פרופורציונלי על ידי אנשים שטועים לראות באבוקה סוררת עדות לילדותיות קולקטיבית, או מפרשים את הפשטות הכובשת של המשחק כהוכחה לשטחיות של האנשים שנוהרים אחריו. הסימביוזה המושלמת בין אוהדי הכדורגל למאבק על שחרור החטופים והקונצנזוס שנוצר בזכותם אינם מובנים מאליהם. ספורט הוא עולם שבמהותו מדגיש את השונה בין קבוצות וקהלים. צד אחד הוא הטוב המוחלט והשני הוא הרע המוחלט, כשהדבר היחיד שאינו מוחלט הוא מי הטוב ומי הרע. אבל ספורט הוא גם אחד הדבקים הבודדים שיכולים לחבר את הקצוות הללו, כפי שמתבטא במחיאות הכפיים המשותפות בטקסי זיכרון לשחקני עבר שנפטרו. אוהדי כדורגל מאומנים בלזכור, והם יודעים להבדיל בין עיקר לטפל. הם מכבדים את המשחק שלהם בכך שהם מזהים היטב מתי הוא בסך הכל משחק.
מאז השבת השחורה הפכו האצטדיונים למקום שמעצים את המחבר, אבל היו כאלו שחששו שקדושת הרגע לא תחדור מבעד לחומות הסקטוריאליות. "היה פחד, אצלי בכל אופן, שהפוליטיקה תזלוג לאצטדיונים, כמו בדרך כלל", מעיד אלי בן דוד, המוכר יותר כ"שוקו", המנחה האקסצנטרי של תוכנית הסאטירה הספורטיבית "בובה של לילה" המשודרת בערוץ הספורט, "אנחנו יודעים איך זה בתקופת בחירות למשל – קהל אחד הולך לשם, קהל אחד לאחר. לשמחתי ולהפתעתי כולם מבינים את גודל השעה וכולם מבינים שכולם צריכים לחזור, ואין פוליטיקה. זה כמו מילואים - יש משימה, יש אחדות. המשימה היא להיות ביחד".
הפסיכולוג נועם אייל: "באצטדיון אתה מבטל את הקול הפרטי שלך ונהפך לחלק מקול ציבורי, ובחסות ההמון אתה יכול להיות מאוד לא מוסרי, או מאוד אוהב אנשים שאתה בדרך כלל לא אוהב. ההנאה הזאת, שבמסגרתה אתה שם בצד את כל המגבלות, זה משהו שגם החטופים כנראה מאוד התגעגעו אליו"
בן דוד מלווה מאז השבת השחורה את משפחתו של אנגרסט ויזם את רעיון עלייתו של סגל לדשא בסמי עופר בחודש שעבר. "בסוף כולם מחאו כפיים לקית' כמו שכולם הריעו לאמילי. זה היה רגע אחרון לפני שכולם מקללים אחד את השני והשלם מתפצל לשני מחנות מאוד ברורים. זה די נדיר במציאות הישראלית של ימינו שיש תמימות דעים. כולם מחאו כפיים וזה היה חזק במיוחד במקום שהוא כל כך יריבותי כמו אצטדיוני ספורט. גם לא צריך היה לעשות פה איזה מסע חינוכי. בדרך כלל בספורט צריך להסביר גם את המובן מאליו, אבל פה לא היה צורך. אני נורא פחדתי שיגיע הרגע ויעלה איזה חטוף ופתאום קהל היריבה יצעק לו משהו. תמיד יש עשבים שוטים פה ושם, אבל בגורף זה אירוע נדיר של קונצנזוס. הייתי בסמי עופר וראיתי את אוהדי בית"ר ואת אוהדי חיפה מריעים לקית', ופתאום כל המחנות זזו הצידה. זה היה מרגש. אני כולי תקווה שזה הגיע למתן. זה בעיקר מחזק את המשפחה. מאחורי הדבר שנקרא ‘חטוף’ יש משפחה של חטוף שלא מתפקדת כבר קרוב לשנה וחצי. במקרה של מתן, מכבי חיפה עוטפת את המשפחה בכל דרך שאפשר לדמיין.
"יש משהו בכך שקבוצת כדורגל לא עוזבים, שמהדהד רגש של נאמנות שכל כך נחוץ בסיפור של החטופים", ממשיך בן דוד, "הם לא היו לבד. יש הרבה סיפורים מהשבי. הם ראו סרטוני וידיאו שהאוהדים והקהלים הכינו וזה חיזק אותם. אני מאוד מקווה שלא נתרגל למציאות הזאת של חטופים בעזה, ולפחות באצטדיוני הספורט לא מתרגלים לזה. לא ציפינו שזה יהיה ככה, אבל זו הפתעה מאוד גדולה שגם שורדת את מבחן הזמן".
"ממש לא הופתעתי לראות את התמיכה והמעורבות הגדולה של עולם הספורט במאבק", אומר כדורגלן העבר פיני בלילי, שבעצמו ליווה משפחות חטופים. "זה היה מרגש מאוד לראות את כל היציעים מבינים את גודל השעה ומוצאים את היכולת להתאחד בצעקה להחזיר את כולם הביתה". בתחילת המלחמה, בלילי אירגן משחק למען החטופים שבו שיתפו פעולה ותיקי הפועל תל-אביב ומכבי תל-אביב נגד ותיקי הפועל חיפה ומכבי חיפה. "זה היה משחק מאוד מרגש ועוצמתי, בנוכחות הורים ומשפחות של חטופים", הוא אומר. שם גם פגש את אורית מאיר, אמו של אלמוג מאיר ז'אן, שורד השבי שאז עוד הוחזק בעזה.
"אמא של אלמוג הייתה בין הנואמים. לקחתי אותה אחרי המשחק הצידה, אמרתי לה שבעזרת השם אחרי שאלמוג יחזור נעשה משחק יחד איתו. אחרי כמה חודשים, אלמוג חזר. נתתי להם קצת להתאקלם, התקשרתי אליה יום אחד, היא זכרה אותי ואת ההבטחה שלי. היא התרגשה ובכתה. אמרה בשמחה. עשינו משחק של ותיקי נבחרת ישראל נגד החברים של אלמוג, גם כן אירוע מאוד מרגש בנוכחות משפחות של חטופים אחרים".
הבטחה דומה מבלילי למשחק הוקרה, קיבלו גם שלי שם טוב, אמו של עומר, וזיו עבוד, זוגתו של אלי-ה כהן. "לשמחתי ולשמחת כולנו, גם עומר וגם אלי-ה חזרו ובימים אלו אנחנו פועלים לקיום משחק נוסף גם עבורם. זה אחד הדברים הכי מרגשים שעשיתי בחיים. העיקר להעלות את המודעות".
בתוך השלם המתפורר של הישראליות, שגם הערכים שנדמו למוחלטים ביותר בה נסדקו ב-7 באוקטובר, יש כנראה משמעות לזהות קטנה יותר שבתוכה נוח לצופף שורות. אחת המעלות הגדולות ביותר של הספורט שהוא מציע סינתזה לחיים, למשל דימוי של מלחמה במקום מלחמה אמיתית, אבל גם מקדש את כל מה שנחשב בטעות לטריוויאלי אך הופר בשבת השחורה ולאחריה – שותפות גורל ונאמנות. הספורט מייצר תת-מחנה ומעגל הזדהות קהילתי מאופיין יותר בתוך שלם מקוטב, ומציע תמיכה בזמנים שבהם כל חיבוק ומעטפת חשובים במיוחד.
זה לא חייב להיות קונצנזוס אותנטי. עוד מהתקופה של הספורט האולימפי ביוון עבור בזירות הספורט ברומא ועד לימינו, האצטדיונים התבלטו ביכולתם לייצר פרדוקס של אחדות. זה המקום של אדם להביע את עצמו במלוא טווח החשק. להיות גס או עדין – הכל מתקבל. יש לגיטימציה חברתית להיות חופשי לגמרי מכל הכבלים הרגילים. "גם אדם שמתנגד לעסקה ותומך בעמדת הממשלה, ימחא כפיים באצטדיון כי אין לו בעיה לקיים את הסתירה הזאת", אומר נועם אייל, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ספורט, שעבד עם הוועד האולימפי במשך כ-30 שנה וכיום הוא הפסיכולוג של נבחרת הג'ודו האולימפית. "אוהדים נהנים מהפרדוקס. באצטדיון אתה מבטל את הקול הפרטי שלך ונהפך לחלק מקול ציבורי, ובחסות ההמון אתה יכול להיות מאוד לא מוסרי, או מאוד אוהב אנשים שאתה בדרך כלל לא אוהב. ההנאה הזאת, שבמסגרתה אתה שם בצד את כל המגבלות, זה משהו שגם החטופים כנראה מאוד התגעגעו אליו. כשאתה כבול, מוכה בשבי, תחושת החופש באצטדיונים היא משהו שלו אתה מייחל".
אחד הביטויים הקולנועיים המפורסמים לכך הוא בסרט העלילתי "רצח מדרגה ראשונה", שם האסיר הנרי יאנג (בגילומו של קווין בייקון) שומר על שפיות באמצעות שינון רגעי השיא בקריירה של שחקן הבייסבול ג'ו דימאג'יו. הוא נפתח לראשונה בפני עורך דינו כשהוא מנסה לברר באמצעותו על ביצועיו של דימאג'יו באותו קיץ. עבור יאנג היה זה הניגוד המושלם, ביטוי החופש הגדול מכולם – הוא כלוא בין ארבעה קירות, ואיפשהו שם, כמיצגו האולטימטיבי של החופש, מישהו משחק. אפשר לטעון שדווקא ברגעים הללו, כשהוא אמור לאבד משמעות, ספורט הופך לחשוב במיוחד.
בניסיון לשים זרקור על כל חטוף, ולהפוך אותו ליותר ממספר ברשימה ארוכה מדי, הוצפו חייהם הפרטיים, משפחותיהם ואהבותיהם. כך גם האהדה של כל אחד מהם הפכה ידועה, ומכאן הקהלים כבר דאגו לכל היתר. רומי גונן לא הייתה רק רומי גונן, אלא רומי גונן אוהדת הפועל חיפה. אמילי דמארי לא הייתה רק אמילי דמארי, אלא גם אמילי דמארי אוהדת מכבי תל-אביב. חיים שלמים של טוטאליות, הגם ספורטיבית, הכינו את חבריהם ליציע להתמסרות למטרה. המאמץ הוא טבעי עבורם. המחזוריות הרפטטיבית של המשחק, המציע מפגש אחת לשבוע, ייצרה דינמיקה כמו הפגנתית שהקפידה להזכיר את מה שאסור שישכח.
"להיות אוהד זה לא לשכוח, לזכור, להשתייך למשהו שלעולם לא יגרש אותך", אומר אייל. "הספורט מציע ערכים מוחלטים, הספקות והמורכבויות נותרים בחוץ – ההערצה וההערכה הבלתי מוגבלות לשחקנים מחברות אותך לזהות ראשונית, שבדרך כלל נקבעת לפני גיל עשר וזה משהו שהולך עם האדם עד סוף חייו. יותר מהמשפחה שלו, יותר מהקריירה שלו. ההזדהות המשותפת הזאת גרמה לכך שלפתע אלפי אנשים למדו להכיר את סיפורו של החטוף שחלק איתם יציע והם אולי אפילו לא הכירו קודם לכן. להיות במצב שזוכרים אותך זו אחת החוויות הכי מעוררות תקווה בבני אדם, שלא שכחו אותם. זה אולי הדבר הכי חשוב. ההרגשה הייתה שאנשים חוזרים לשגרה ולא רוצים להתעסק בנושאים של החטופים כי זה מכאיב להם, ובכדורגל זוכרים אותם, ובכדורסל זוכרים אותם. גם בג'ודו, הרבה מהספורטאים שזכו במדליות בפריז הזכירו בראיונות שלהם את החטופים וההרוגים. בקבוצות כדורגל, האוהד נשאר לאורך השנים והשחקנים מתחלפים כל הזמן. האוהדים לא ממש מתחברים לשחקנים, יש תבניות של שחקנים שמתמלאות באנשים חדשים. העיקר זו ההרגשה שזה תמיד יהיה פה. אמילי היא חלק מהשבט של מכבי, היא נושאת את אותו שם. בין אם אתה עם קעקוע של מכבי או קונה מינוי, אתה שייך לשבט. גם אם הרמה של הקבוצה שלך הולכת ויורדת ולא עולה, זה לא משנה - אתה עדיין מחובר. האוהד בטוח שהוא נאמן, בטוח שהוא מקריב, בטוח שהוא גיבור, בטוח שיש שכר ועונש להתמדה שלו, בזכות התרומה שלו הקבוצה מצליחה. הטרמינולוגיה היא מאוד טוטאלית, ואלו בדיוק התכונות שנחוצות למאבקים מן הסוג הזה".
אוהדים, מטבעם, מזדהים עם אנשים שיש להם קונפליקטים עם כוחות חזקים מהם. האמונה שיכול להיות טוב יותר, שהכל אפשרי, שלמעשיהם ולדרישותיהם יש השפעה, צרובה בדנ”א שלהם. לחץ שלהם מוביל לפיטוריו של מאמן, עידוד נמרץ שלהם מסייע למהפך, וקריאה משותפת שלהם, אולי, מביאה גם לשינוי מדיניות. אייל משוכנע שהספורט, כמו במקרים אחרים, ישמש כאחד משורה של כלים במאמץ הישראלי לשיקום. "הציבור הישראלי רחוק מאוד מלהבין איך לעכל את התופעה הזאת, שתקפו אותנו ואנחנו הוצגנו שוב כקורבן מוחלט של נסיבות טרגיות", הוא אומר, "זה משהו שהערכנו שכבר לא יקרה עוד פעם, ופתאום זה קרה עוד פעם. יידרשו שנים עד שאפשר יהיה לעכל את הדבר הזה דרך יצירות אמנות, תינוקות שייקראו על שמותיהם של נופלים, טקסים ועיבודים פסיכולוגיים. הספורט הוא אחת מהתרופות הראשוניות שמקילות על ההתמודדות. המועדונים רעבים לגיבורים חדשים, בטח אם הם אנדרדוגים מושלמים כמו חטופים שחזרו מהשבי. אנחנו רואים במלוא העוצמה את התהליך הזה באצטדיוני הכדורגל והכדורסל, כשורה הראשונה של התרבות הפופולרית, ובהמשך זה יגיע למוקדי תרבות אחרים".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
