בשנים האחרונות לאס וגאס שינתה את פניה. עדיין תמצאו כאן מלונות בצורת פירמידה, טירה מימי הביניים, מגדל אייפל מצועצע, ונציה קטנה עם תעלות מים, ובנמל התעופה יחכו לכם מכונות מזל בין מסועי המזוודות. אבל וגאס של 2025 היא הרבה יותר מעיר של הימורים וחתונות אינסטנט בקפלת אלביס. התיירים שתראו בשולחנות הבלאק ג'ק סביבכם הם לא כולם מהמרים כבדים; לא מעט מהם אנשי עסקים עם תגי שם מכנסים ענקיים. במונורייל (הרכבת העילית) לאורך הסטריפ תשבו ליד בחורים בחליפות שממהרים להרצאה, ולא רק תיירים עם Yard Cups - כוסות הקוקטייל הצבעוניות בגובה בלתי סביר שהפכו לסימן ההיכר הלא רשמי של העיר.
גוגל, דלתא, אמזון ואין-ספור תאגידים אחרים העבירו לכאן את הכנסים השנתיים שלהם עם עשרות אלפי משתתפים, והעיר מארחת גם את הירידים הכי גדולים בעולם בתחומי הבידור, הטכנולוגיה, האופנה, הגיימינג – כל תעשייה שמבינה שהדרך לכיס של הקונה עוברת דרך "שואו" נוצץ. עיר החטאים הפכה לעיר הכנסים.
כיום מרבית ההכנסות בעיר מגיעות בכלל ממופעים, מסעדות, קניות וכמובן אירועים מקצועיים. ב-2023, למשל, קרוב לשישה מיליון מבקרים הגיעו לעיר במיוחד לכנסים ותערוכות בינלאומיות – כמעט כמו לפני המגפה. העיר משקיעה מיליארדים בתשתיות ובתמריצים למשיכת חברות הענק האלה, ובונה בימים אלה מרכז כנסים עצום צמוד לסטריפ שיכפיל את כושר האירוח.
אבל האמת היא שגם אם הגעתם ליום עיון, לחתונת/גירושי בזק או להופעה של ג'יי באלווין – וגאס עדיין רוצה מכם את מה שתמיד רצתה: כסף. הרבה כסף, ובמהירות. קוויקי-חפוז. מי שמחפש מערכת יחסים רצינית - שימשיך להנדרסון הסמוכה. אף אחד לא נשאר בווגאס באמת. בתי ההימורים עצמם כבר ברחו ממרכז העיר ל"סטריפ", שנמצא בכלל בעיר פרדייז (Paradise), בגלל הטבות מס. את וגאס הישנה השאירו מאחור, עם בתי הקזינו של שנות ה-40 וה-50 שהופעלו בידי המאפיה – היהודית כמובן. שמות כמו באגסי סיגל ומאיר לנסקי, ששלטו גם במלונות ובבתי הבושת הראשונים בנווה המדבר.
22 צפייה בגלריה
מלון טרופיקנה המיתולוגי, רגע לפני שנסגר בשנה שעברה. חלק מווגאס הישנה שנותרה מאחור
(צילום: REUTERS/Ronda Churchill)
המעבר הזה משנה את האופי של העיר: חדרים שהיו פעם זולים להחריד - העיקר שתבואו להמר - הפכו יקרים. אלף דולר ללילה במלון פאר זה לא יוצא דופן – ולמרות זאת, לא תמצאו קפה בחדרים, כובע רחצה או מברשת שיניים. בווגאס עדיין רוצים שתצאו מהחדר, תימשכו כמו יתוש לאור הניאון של השולחנות ותשלמו עוד. פחית קולה? 8 דולר. בקבוק מים? 10.
אבל כל זה לא אומר שה"שואו" פחת – להיפך. כדי למשוך את קהל הכנסים והנופשים כאחד, וגאס משקיעה בבידור מהוקצע אפילו יותר מקודם. גם הציניקנים ימצאו את עצמם פולטים "וואו" כמה פעמים בביקור ממוצע. הרחוב עצמו הוא במה, כל מלון הוא הצגה, וכל ארוחה היא הצגה – בין אם זה בופה עצום עם צלחות על גבי צלחות של מטעמים מכל העולם, או סתם המבורגר בגודל הצלחת שמגיע לשולחן עם זיקוק ורוד תקוע בלחמנייה.
וגאס תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש, אבל הפעם זה קיצוני במיוחד: האטרקציה הכי מדוברת בעיר היא ללא ספק הספיר (Sphere) - כדור ענקי בגובה 110 מטר, מצופה כולו במסכי LED. בכל ערב הוא מתעורר לחיים - לרגעים כאימוג'י קורץ, לרגעים כגלובוס ענקי. המבנה נפתח ב-2023 עם הופעה של U2, והוכתר מיד כ"אולם המופעים של העתיד"
וגאס גם הרבה פחות כעורה ממה שנוטים לחשוב. מבט לאופק מגלה הרים מושלגים שמבצבצים מעל המדבר - מראה עוצר נשימה - כשכמה מ"פלאי תבל החדשים" נמצאים במרחק שעת נסיעה בלבד. אז ליקטנו עבורכם המלצות לווגאס - כאלה שלא כוללות שולחן רולטה או שיוט בגונדולה מזויפת ב-40 דולר שהולכים ישר לכיס של מרים אדלסון. הרשימה חלקית, אז תחסכו מאיתנו את הטוקבקים – ומוזמנים להוסיף משלכם.
וגאס תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש, אבל הפעם זה קיצוני במיוחד: האטרקציה הכי מדוברת בעיר היא ללא ספק הספיר (Sphere) - כדור ענקי בגובה 110 מטר, מצופה כולו במסכי LED. בכל ערב הוא מתעורר לחיים - לרגעים כאימוג'י קורץ, לרגעים כגלובוס ענקי, עין אנושית ענקית או דלעת בליל כל הקדושים. המבנה נפתח בספטמבר 2023 עם הופעה של U2, והוכתר מיד כ"אולם המופעים של העתיד". ובצדק: מסך עוטף ברזולוציה של 16K – המסך החד ביותר בעולם – סאונד היקפי, אפקטים של רוחות וריחות שמכניסים את הקהל ממש לתוך ההופעה. לא מפתיע שהפרויקט עלה מעל 2.3 מיליארד דולר - והפך לאטרקציית הבידור היקרה בהיסטוריה של וגאס.
גוגל על הספיר
(צילום: google)
"סרט הבית" שמוקרן בימים אלה, "Postcard From Earth", אמנם זכה בביקורנו לביקורות נוקבות בתור לשירותים על היותו "פרופגנדה ירוקה" ו"Wokeית" מבית הוליווד - אבל אין עוררין על כך שהוא מאפשר להשוויץ ביכולות המקום: להבהיל כשעכביש קופץ מהמסך, להתבשם בריח תפוזים במדבר, קטורת במנזר, שטיחים וכפות רגליים במסגד - ואנחנו יושבים פעורי פה. כרטיס? 108 דולר (וזאת עוד ירידה תלולה מה-200 דולר שפעם נגבו פה). לוקר חובה לתיק גב? 10 דולר. בקבוק מים? אולי תמכרו כליה לתערוכת הגופות הסמוכה (שעליה נדבר בהמשך). אבל בסוף - נפלט "וואו".
בערב מציגים כאן מופעים ריאליסטיים להחריד של האיגלס ו-U2, ובקרוב: עיבוד מחודש ל"הקוסם מארץ עוץ" – שבו מרחיבים את הסצנות המקוריות מבלי לפגוע באיכות בזכות AI. המודל למד את התסריט המקורי והוסיף פרטים שלא נכנסו לפריים בסרט מ-1939, תוך פיקוח הדוק של מנהל אמנותי. התוצאה החדה - כאילו דורותי תמיד הייתה שם בין השדות והחזירים, ואתה נושב ברוח יחד איתה. בהחלט כבר לא בקנזס, טוטו.
לפני כל הקרנה ב"ספיר" אפשר להשתתף בשיחות עם רובוטים מופעלי בינה מלאכותית. חוויה משעשעת על הנייר, אבל בפועל – 60 תיירים עטים על כל רובוט, והבינה, בהתאם, לא משהו. שיחות שמתחילות במזג אוויר בארקנסו ומסתיימות בגלידרייה מומלצת בבנגלדש. ל-AI שלנו אנחנו מעדיפים לתת מטלות לבד, בחשיכה, לא לעיני קהל.
וכך זה נראה מבפנים
(צילום: דניאל אדלסון)
אחרי המופע של הספיר, מי שרוצה להרגיש קצת אדרנלין נוסח וגאס הישנה יעלה על האטרקציה השנייה הכי בולטת בקו הרקיע של העיר: ה-Stratosphere - מגדל התצפית הגבוה ביותר בארצות הברית (350 מטר). קצת עייף מלמטה, קזינו מלא עשן סיגריות - אבל הנוף מהפסגה? שוב "וואו". במיוחד כשאתה יושב על אחד המתקנים בקומה העליונה: נדנדת ענק שתלויה מחוץ לקצהו של המגדל ומסתחררת מעל התהום, רכבת שיורה אותך מעל העיר, וקפיצת SkyJump מהקומה ה-108. גם הנדנדה הכי פושטית בגובה כזה תגרום לכם לצרוח. העלות לא בשמיים יחסית לז׳אנר: כ-25 דולר לתצפית, ועוד 20 דולר למתקן.
(אטרקציה רודפת אטרקציה)
בתחתית המגדל מופיעה להקת iLuminate, שזכתה ב-America's Got Talent ומפזזת בחשיכה ללהיטים מכל הזמנים בתלבושות מוארות ב-LED. חביב, אבל אחרי "סירק דה סוליי" - הכול מחוויר.
אי אפשר לדבר היום על וגאס מבלי להזכיר את Cirque du Soleil – קרקס השמש הקנדי שהפך לאימפריה של ממש והשתלט על נשמת העיר. מאשימים אותו ב״דיסניפיקציה״ של עולם האקרובטיקה, אבל גם המבקרים מודים: אין קפדנות אמנותית כזאת במקום אחר. התלבושות, התאורה, הבמה, כל תנועה - הכל מדויק למשעי ומתוזמן למילימטר, גם בקצה החשוך של הבמה כשאף אחד לא רואה. זה מהפנט לא פחות מהלוליינות הווירטואוזית.
בכל ערב מוצגים בווגאס לא פחות מחמישה מופעי סירק דה סוליי שונים, וקשה ליפול באף אחד מהם. יש את "O" בבלאג'יו, עם אקרובטים שקופצים למים ויוצאים מהם כמו דולפינים אנושיים, את "KÀ" ב-MGM Grand עם במות ענק וסיפור קרב אפי, את "Mystère" במלון Treasure Island, הראשון והוותיק ביותר בעיר, שממשיך לייצר תור ארוך של צופים מדי יום מאז שנות ה-90, את "Mad Apple" במלון ניו יורק-ניו יורק שמשלב סטנד-אפ, קסמים ומוזיקה שכולה מחווה לעיר, ואת ההפקה המחודשת לצלילי מייקל ג׳קסון "ONE" במנדליי ביי. אם אתם חובבים ולו אחד מלהיטיו - זאת צריכה להיות הבחירה שלכם. למרות ה"קינסול" בכמה מחלקי העולם, בווגאס רוחו עדיין חיה, שרה ורוקדת על הבמה. רבים בעיר מאמינים באמת ובתמים שהוא "הופלל" במעלליו הפדופיליים בגלל "אילומינאטי" שיושבים בחברת התקליטים שלו, ולא אהבו את העובדה שהוא מקבל את התמלוגים הרבים משיריו. כך או כך, המופע מוכיח שוב שווגאס היא אולי ג'אנק פוד שיהרוג אותך לאט-לאט - אבל מהסוג הכי מושקע, הכי מדויק, הכי טעים שיש. היא יודעת בדיוק מה היא, והיא עושה את זה יותר טוב מכולם.
מחיר הכרטיסים הוא לרוב סביב 100 דולר ומעלה לאדם - יקר, אבל שווה כל שקל: שעה וחצי שבה שוכחים לגמרי שאנחנו בכלל באולם תיאטרון; היינו בעולם אחר של פיות מעופפות, מתופפים היורדים מהתקרה ולהטוטנים שמרחפים מעלינו. לא משנה איזה מופע של ״סירק״ תבחרו, עדיף לשמור אותו לסוף הביקור כי אחרי זה, כאמור, הכול מחוויר – וגם המזרקות המפורסמות שרוקדות בחזית הבלאג'יו לצלילי "ויוה לאס וגאס" נראו פתאום "בסדר, אבל".
ואם סירק מציג את הגוף האנושי בגרסה אמנותית, יש בווגאס גם מקום שבו הוא האטרקציה האמיתית. היו לא מעט שערוריות וקונספירציות סביב השאלה אם כל הגופות ב"תערוכות הגוף" נתרמו באמת מרצון – אבל האמת היא שזה הגימיק הכי פחות משמעותי בתצוגה. הרעיון המרכזי עובד: לראות מקרוב איזו מכונה מופלאה הוא הגוף האנושי. עוברים מחדר לחדר, ממערכת למערכת וקשה להאמין שכל זה - או, כפי שמציינים בתערוכה, אורך מצטבר של נימים שיכול להקיף את כדור הארץ יותר מפעמיים וחצי - נמצא בתוכנו. העמידה מול שלד אמיתי, ריאות מפויחות של מעשנים, התפשטות סרטנית או אונות בלתי מפוענחות של המוח – זה מחכים ומטלטל, וקשה לחלוק על דבר האוצרים בסוף התערוכה: זו פריבילגיה לחיות בעידן שבו כל אחד יכול לראות אנטומיה בעיניים, ולא רק סטודנטים לרפואה בחדר ניתוח אפל. תצאו משם עם המון תובנות על חייכם.
ישנן שתי תערוכות כאלה בעיר שמתחרות זו בזו: Bodies: The Exhibition במתחם לוקסור, ו-Real Bodies במתחם Horseshoe. שתיהן מרשימות באותה מידה, הבחירה תלויה יותר בצד של הסטריפ שבו אתם נמצאים. במלון לוקסור, אגב, תמצאו גם את תערוכת הטיטאניק. גם כאן התעכבנו יותר מכפי שתכננו: חלקים אמיתיים מהספינה, קרחון שאפשר לגעת בו, וקלף אישי שמקבלים בכניסה – עם שם של נוסע אמיתי. בסוף התערוכה תגלו אם שרדתם או לא, או מה שלא פחות מעניין - לאיזה מעמד השתייכתם.
לא רחוק משם, ברחוב פרימונט (Fremont), נמצא הדאונטאון ההיסטורי של וגאס. זהו המקום שבו התחילו כל בתי הקזינו, עוד לפני שהסטריפ נולד. שווה לעשות כאן סיור מודרך וללמוד על שתי התעשיות הכי חשובות בהיסטוריה של העיר: ההימורים והזנות. תעברו בין ה"גולדן נאגט" המפורסם, שבו חיילים, פועלי סכר הובר ומאפיונרים בחליפות ערב התערבבו זה בזה תחת אורות הניאון הראשונים, ל-Binion's – היכן שאפשר להצטלם עם פירמידה אמיתית של מיליון דולר במזומן, ולראות חור בתקרה שממנו פקחים נהגו לצפות במי שמנסה לרמות בקלפים. ב-Main Street Station קזינו, שמעוצב כמו תחנת רכבת ישנה, מפוזר אוסף ענתיקות של הבעלים האגרן - כולל מכונות המזל הראשונות, שחילקו רק סוכריות וסיגריות במקום כסף. מי שמטיל כאן את מימיו במשתנה בשירותים יעשה זאת על פיסה אמיתית מחומת ברלין.
כל הניאון הזה לא היה מתאפשר בלי סכר הובר (Hoover Dam). כי כשבנו את הסכר בשנות ה-30, הוא סיפק כמויות אדירות של חשמל למדבר - הרבה מעבר למה שהעיר הקטנה הייתה צריכה. כך החלו לצוץ השלטים שהפכו את וגאס ל"עיר הניאון" – עם חוק עירוני שמחייב עד היום כל עסק להחזיק שלט ניאון, קצת כמו האבן הירושלמית אצלנו
גם פרימונט הוא מופע בפני עצמו. בניסיון להתחרות בסטריפ, מעל המדרחוב הוקמה תקרה מקומרת ענקית באורך של חמישה בלוקים, שעשויה מסכי לד ומקרינה מופיעים פסיכדליים. המוני אנשים מתהלכים מתחתיה עם קוקטייל דאקירי קפוא בכוסות ה-Yard שלהם, מנצלים את העובדה שלהבדיל מרוב ארצות הברית - בווגאס מותר לשתות אלכוהול ברחוב בגלוי. מדי ערב האזור הופך למסיבת רחוב אחת גדולה: להקות רוק, כוכבי ראפ על הבמות, ואמני רחוב שמתוחמים לעיגול שלהם במדרכה בסדר מפתיע.
22 צפייה בגלריה
Circa Mega Bar בקזינו Circa שברחוב פרימונט. בר הבירות הגדול בווגאס
(צילום: דניאל אדלסון)
לא הרחק מכאן תמצאו את חנות העתיקות המקורית של סדרת הריאליטי "Pawn Stars" ("היסטוריה למכירה"), ובפרימונט עצמה נמצאות גם הדמויות האייקוניות של וגאס: האחד, שלט הניאון של הקאובוי "וגאס ויק" - שנחשב בזמנו, 1951, לפאר יצירת הטכנולוגיה, עם היכולת שלו להזיז את היד תוך כדי סיגריה בפה. היום הוא לא ממש זז, וממזמן כבר לא השלט הכי גבוה בווגאס, אחרי שחלק מהכובע שלו נחתך כדי להיכנס תחת תקרת הלד של הרחוב. 30 שנה אחריו נתלתה סמוך אליו גם הקאובויית "וגאס ויקי" – מנופפת ברגל לכיוון מועדון החשפנות הסמוך. השניים "התחתנו" בטקס רשמי של העירייה ב-1994, וכנראה טרם התגרשו, למרות שוויקי הועברה אל תוך קזינו Circa הסמוך, לצד בר הבירות הגדול בווגאס.
22 צפייה בגלריה
חנות המשכון Gold and Silver המפורסמת מהתוכנית "Pawn Stars"
(צילום: Robert Mullan / shutterstock)
22 צפייה בגלריה
שלט הניאון של "וגאס ויק" ברחוב פרימונט
(צילום: Stefano Politi Markovina / shutterstock)
אבל כל הניאון הזה לא היה מתאפשר בלי סכר הובר (Hoover Dam). כי כשבנו את הסכר בשנות ה-30, הוא סיפק כמויות אדירות של חשמל למדבר - הרבה מעבר למה שהעיר הקטנה הייתה צריכה. כך החלו לצוץ השלטים שהפכו את וגאס ל"עיר הניאון" – עם חוק עירוני שמחייב עד היום כל עסק להחזיק שלט ניאון, קצת כמו האבן הירושלמית אצלנו.
הסכר עצמו הוא עצירת חובה אם כבר הגעתם עד הלום - עניין של כשעת נסיעה דרך נופי צוקים יבשים ורצועות כחולות של אגם מייד. סיורי מאורגנים (סביב ה-200 דולר) יוצאים מהעיר מוקדם בבוקר ומחזירים אתכם אחרי שקיעה. המדריך במקרה שלנו היה בעיקר נהג: די מאכזב שלא קיבלנו ממנו מידע מועיל, אבל הוא בהחלט ידע לדג'ות, וכמו רבים מתושבי וגאס גם הוא מתעשיית השואוביז, ומככב בלהקת חיקוי של בוי בנדס מהניינטיז, ואף כתב בשיא תהילתו שיר לאן-סינק. בחרנו בסיור שלו כי הוא כלל הליכה של 45 דקות על הסכר עצמו, מה שמאפשר את טריק "שפיכת המים" האינסטגרמי לתפארת על ראש הסכר. זהו גם אחד המקומות היחידים בארצות הברית שאפשר לעמוד בו כשרגל אחת על שעון קיץ, והשנייה על שעון חורף (באריזונה פשוט ויתרו על שעון חורף). יש גם מרכז מבקרים מרשים עם סיור מודרך, שיורד עמוק לתוך מבנה הבטון כדי לראות את הטורבינות הענקיות שמייצרות חשמל.
כשגוש הבטון האדיר הזה, שמתנשא לכ-220 מטר, מחזיק מאחוריו את מי נהר הקולורדו ויוצר את אגם מייד, נחנך ב-1936, הוא היה הסכר הגבוה בעולם. כמות הבטון שנשפכה כאן הייתה מספיקה לבניית מדרכה ברוחב 1.5 מטר סביב כל כדור הארץ. כשמביטים למטה אל התהום מבינים איך עיר קטנה בשם לאס וגאס – שהייתה אז רק נקודת עצירה באמצע שום מקום על קו הרכבת בין לוס אנג'לס לסולט לייק סיטי – החלה לפרוח. חברות הרכבת והסחר נדרשו לשכנע עובדים להתמקם במקום הצחיח, ולכן נקטו את גישת ה"אנא בואו אלינו, אין לנו כלום להציע חוץ מחול וחול, אבל אם תעזרו לנו לבנות כאן ולהעביר סחורות - ניתן לכם בתמורה לחם ושעשועים".
אבל הנהירה הגדולה באמת החלה עם 21 אלף פועלי הסכר. הרבה מאותם עובדים גרו בעיר הסמוכה שנבנתה בשבילם, בולדר סיטי, שבה נאסרו כליל הימורים ואלכוהול; אבל בלאס וגאס הקרובה החטאים הללו כבר היו עניין שבשגרה, מה שמשך את הפועלים עם משכורותיהם היישר אל הברים, מועדוני החשפנות ובתי הקזינו המאולתרים. כך, באופן פרדוקסלי, סכר שנבנה כדי לרסן נהר סורר הצית גל של פריעת סדר בעיר המדברית.
בדרך לסכר הובר תעצרו כנראה גם ב"שבעת ההרים הקסומים": מיצב צבעוני מרשים באמצע המדבר שהקים האמן השוויצרי הוגו רונדינונה: שבעה טורים של אבנים עצומות בצבעי ניאון, שתוכננו להישאר לשנתיים בלבד אבל הפכו לאטרקציה קבועה לפחות עד 2027.
בהמשך עוברים לאריזונה, ביער עצי הג'ושוע המרשים בשמורת ווית'אמפ - אזור קדוש לשבטים ילידיים, שבו עצים בני מאות שנים יוצרים נוף שנשלף היישר משומר מסך של ווינדוז 95. בהקשר הזה, אגב, אריזונה היא באמת כמו שדמיינתם אותה, לפחות בחלקים האלה: אין קליטה בסלולרי, יש יישובים בלי מים זורמים או משלוחי אמזון, רחמנא לצלן, וקשה להאמין שעדיין מדובר באמריקה.
עוד קצת נסיעה מזרחה הביאה אותנו אל אחת מגולות הכותרת של הטיול: האזור המערבי של הגרנד קניון – Grand Canyon West – שנמצא בתחומי שמורת שבט הוואלאפאי (Hualapai), כשעתיים וחצי נסיעה מווגאס. האזור הזה אינו נחשב לחלק מהפארק הלאומי, אבל הוואלאפאי הקימו כאן תצפיות ומרכז מבקרים מזמין.
גולת הכותרת היא ה-Skywalk – גשר זכוכית בצורת פרסה שתלוי מעל התהום. אתה צועד החוצה מהמצוק, על רצפת זכוכית שקופה ואף מעט מתנדנדת, כשמתחתיך כמעט 1.2 קילומטר עד קרקעית הקניון (עם רווחים בין הזכוכיות!). רק בנס אף ילדון עוד לא החליק שם בין הזכוכיות לתהום, ובשבט מבטיחים שהרצפה יכולה לשאת משקל של עשרות פילים. ושוב נפלט ה"וואו", כשמבטים בקירות האדירים של הקניון הנופלים בתלילות מתחתינו, וביניהם מנצנץ סרט כחול-ירקרק של נהר הקולורדו הגועש למטה.
ישנן עוד שתי תצפיות עיקריות באתר: Eagle Point, שבה סלע עצום דמוי עיט פורש כנפיים מעל התהום, ו-Guano Point, שלוחה פראית החודרת אל עומק הקניון ומציעה תצפית עוצמתית, בלי זכוכית ופילטרים. בכניסה לשמורה יש גם כפר אינדיאני משוחזר: לא מאוד אותנטי, לעיתים קצת מביך, אבל למי שלא יוצא לו לפגוש ילידים זו הצצה מעניינת.
החוויה עצמה לא זולה: מחיר חבילת הכניסה, כולל צעידה על ה-Skywalk, מתקרב ל-90-80 דולר לאדם. מצלמות או טלפונים אסורים על הגשר (גם מטעמי בטיחות וגם כדי למכור במקום צילומים במחיר מופקע), אבל לפחות הלוקר לשמירת חפצים כלול, בניגוד למה שתחוו ב"ספיר".
למשקיענים באמת קיימת גם אופציה לטיול יום לגרנד קניון האמיתי - הצד הדרומי של הפארק הלאומי. זה כבר כ-5-4.5 שעות נסיעה לכל כיוון, אבל מי שיקדים לצאת לפני עלות השחר ויחזור מאוחר בלילה יזכה לנופים דרמטיים עוד יותר. באזור נמצא גם ״קניון אנטילופ״ המפורסם ליד העיירה פייג' באריזונה, שייראה לכם מוכר משומר המסך האדמדם במחשב שלכם.
בחזרה לעיר: כדי לנצל בדל אדרנלין אחרון, החלטנו לעלות על האטרקציה הוויזואלית השלישית בגודלה בווגאס, ה-High Roller - הגלגל הענק שבמתחם LINQ. אפשר להגיע אליו עם זיפליין (אומגה) מרגש מעל ראשי התיירים שמתהלכים ברחוב, במסגרת חבילה כוללת של 90-80 דולר. הגלגל עצמו, שנפתח ב-2014 ומתנשא לגובה כ-167 מטר, היה בשעתו הגבוה ביותר בעולם. נכנסנו לתא זכוכית ממוזג יחד עם עוד כמה שיכורים נלהבים, והגלגל החל לסוב לאיטו. בחרנו בשעת שקיעה כדי ליהנות מכל העולמות, ובדיוק בזמן מופע המזרקות של הבלאג'יו, שאותו ניתן לראות בבירור ממעוף הציפור.
הסטריפ נפרש תחתינו כמו שטיח נוצץ של אורות מכל הצבעים, מוקף בעלטה של מדבר אינסופי. קשה לתפוס כמה מבודדת וגאס עד שרואים אותה כך מלמעלה – אואזיס של ניאון באמצע השחור. בתא לידנו התנהלה מסיבת רווקות הוללת, עם בר פתוח לאורך כל הנסיעה. למעשה, כמעט כל אטרקציה או מופע בעיר ישמחו להציע לכם שדרוג לחבילת שתה-ככל-שניתן בזמן שאתם נהנים מהשואו
הסטריפ נפרש תחתינו כמו שטיח נוצץ של אורות מכל הצבעים, מוקף בעלטה של מדבר אינסופי. קשה לתפוס כמה מבודדת וגאס עד שרואים אותה כך מלמעלה – אואזיס של ניאון באמצע השחור. בתא לידנו התנהלה מסיבת רווקות הוללת, עם בר פתוח לאורך כל הנסיעה. למעשה, כמעט כל אטרקציה או מופע בעיר ישמחו להציע לכם שדרוג לחבילת שתה-ככל-שניתן בזמן שאתם נהנים מהשואו, אם כי רוב התיירים מסתפקים ב-Yard Cups מהבר הסמוך, שמאפשר להם להתחיל עם החגיגות כבר ב-9 בבוקר.
בלילה, כמובן, וגאס מתפוצצת באמת: מגה-מועדונים בכל מלון שמכבד את עצמו והופעות חיות עם השמות הכי גדולים בעולם. בביקורנו בעיר הופיעו בלילה אחד ברחבי העיר סטיב איוקי, Kygo, ג’יי באלווין, קארי אנדרווד, כוכבי מרוץ הדראג של רו פול וגם הקילרז - ילידי וגאס בעצמם. במהלך היום יש כאן את סצנת מסיבות הבריכה האהובות על מקומיים בכל הגילים - או החופים המלאכותיים במלונות במתכונת Optional, כלומר בחירה שלכם אם להופיע בבגד ים או לא.
מבחינה קולינרית, וגאס לא מפורסמת במטבח הבריא שלה. האופציות באזורי התיירות הן בעיקר פאסט פוד מכל סוג, כשלכל מסעדת שף יש גם גרסת "פאסט קז'ואל" שמנסה להתחרות ברשתות. אם בא לכם להתאכזב, לכו לרשת ההמבורגרים שפועלת רק במערב ארה״ב, ותושבי ניו יורק רק מייחלים ליום שתגיע אליהם: In-N-Out. תגלו מהר שהיא לא מצדיקה את ההייפ. המקום היחיד שמצאנו בו סלט לתפארת היה דווקא בנמל התעופה, שנמצא לא רחוק מהסטריפ - ונענה לטרנד הלוהט של מזון בריא בצנצנות שנמכר במכונות מכירה אוטומטית. בכל זאת שווה לעצור במסעדת הנטפליקס "Netflix Bites" במלון MGM Grand, שמגישה מנות בהשראת סדרות כמו "משחקי הדיונון", "דברים מוזרים" ו"כתום זה השחור החדש". זה ביזארי כמו שזה נשמע.
אבל הדבר הכי חשוב: בין אם תבחרו בקזינו, במופע או בטיול בחיק הטבע - אל תשכחו שפתון לחות, אחרת גם שבוע אחרי שתעזבו יכאבו לכם השפתיים. בלאס וגאס אפשר להמר על הכול - חוץ מעל המדבר, והוא תמיד מנצח.
פורסם לראשונה: 08:32, 09.05.25
