בעוד כמה חודשים יארוז לב דביר, סטודנט לצורפות בבצלאל, את הדירה שלו ושל בן זוגו והם יעזבו את ירושלים. הוא לא יכול לחכות שזה כבר יקרה. מה כל כך גרוע בירושלים שאדם מוצא את עצמו מפנטז על חולון? ובכן, עיר הקודש, שמספקת כבר אלפי שנים חוויות קיצון ואנשים קיצונים, לא איכזבה גם במקרה של דביר. "ירושלים בסוף שברה אותי, היא פשוט הייתה יותר מדי", הוא מכריז.
"היא הייתה יותר מדי בכל דבר. כשחיפשנו דירה חששנו מזה שלא ירצו להשכיר לנו. גם היה פחד של מה להגיד – אנחנו שותפים? אנחנו זוג? ואלה חששות של הרבה זוגות גייז בעיר", הוא מסביר. "אני חושב שזה מה שחסר לי במקום הזה, הביטחון להגיע ולראות דירה בלי שאף אחד יפלה אותי או יסתכל עליי אחרת".
יכול להיות שזה לא רק ירושלים, אלא גם אתה?
"אולי. אבל אני, אישית, מרגיש שהעיר הזאת מאוד עוצרת אותי. לפני שלוש שנים, למשל, הייתי עם חברים בדרך לכנס הטרנסי וחבורה של נערי גבעות תקפו אותנו בתחנה המרכזית. הם זרקו עלינו אבנים ותפסו אותנו במפשעות. הגשנו תלונה במשטרה ותפסו אותם, אבל זו אחת החוויות הראשונות שלי מפה. אחריה התרגלתי לחשוב אלף פעם לפני שאני בוחר לצאת מהבית".
אחרי התקיפה הנוראית הזאת מפתיע שבחרת להישאר.
"החלטתי שאני לא אתן לזה לנצח אותי. אבל אחרי שלוש שנים פה, מספיק לעלות לאוטובוס ולראות איך הילדים מסתכלים עליך".
אבל אולי אחרי כמה חוויות שליליות, אתה כבר מותנה להרגיש ככה?
"יכול להיות. בסוף, הם לא מסתכלים עליי כי הם מזהים שאני גיי, הם מסתכלים כי אני אחר, אני חריג בנוף, זאת לא בהכרח הזהות שלי. לפעמים יש סיטואציות ממש חמודות של אנשים שעוצרים אותי ומחמיאים על מה שאני לובש, אבל זה הדבר האחרון שאני מצפה לו. אוטומטית כשפונים אליי פה אני מחכה שיגידו משהו רע".
מי הבטיח לך שבחולון יהיה טוב יותר? אולי לא יסתכלו עליך עקום, אבל תמות משיעמום.
"אבל יהיה לי אוטו".
× × ×
הדבר הירושלמי היחיד שדביר מתכנן לייבא לחייו החדשים הוא קבוצת הכדורגל שבה הוא משחק מיום הקמתה. הקבוצה, שבהיעדר שם רשמי תכונה כאן "הפועל להט"ב", היא תופעה חד-פעמית בעולם הכדורגל הישראלי, וכנראה גם העולמי. היא כוללת הכל מהכל – גייז, לסביות, טרנסים ומי שביניהם, ומאחדת אותם לקבוצה הומוגנית אחת שחותרת למגע עם הכדור. כבר שנה שהם מתאמנים כל שבוע בקנאות במגרש שבעמק המצלבה, והם כבר הספיקו להתחרות בקבוצות נשים במסגרת טורניר שיזם "הבית הפתוח".
לא פחות מסיוע לסיבולת לב-ריאה, היוזמה הזאת היא עוגן ומסגרת חברתית בעיר שבה חברי הקהילה מרגישים לא פעם מבודדים וזרים. ירושלים, עיר שראתה כבר הכל, תצטרך להתרגל לנוכחות של הפועל להט"ב במרחב שהופך להיות יותר ויותר שמרני, דתי וגזעני. הגדרה שמתאימה לירושלים, אבל גם לתהליך שעוברת המדינה כולה. אבל דווקא בעיר שחוותה רצח במצעד הגאווה והסובלנות לפני עשור בדיוק (השנה המצעד יתקיים ביום חמישי הקרוב, 5.6), צמח מתחת לאפם של קיצונים מכל הצדדים ניסוי שמקדש את ההפך המוחלט - שוויון הזדמנויות וסובלנות תחת מטרייה ספורטיבית. הפועל להט"ב, לפי חברי הקבוצה, הוא מיזם שהיה יכול לקום רק בירושלים, דווקא בגלל האקלים המטורלל שהעיר מייצרת.
בכדורגל, כמו בחיים, מה שחשוב זה הטיימינג, והפועל להט"ב עלתה למגרש באחת התקופות הפחות יפות של הקהילה בישראל, מה שהופך את עצם קיומה ונוכחותה בשיח לחשוב הרבה יותר ממספר חבריה. גם בעולם המצב לא מעודד. בית המשפט העליון של ארה”ב אישר לפני שלושה שבועות את בקשת ממשל טראמפ לאסור שירות צבאי של טרנסג’נדרים, ובתחילת יוני ייכנס לתוקף האיסור של התאחדות הכדורגל האנגלית על השתתפות טרנסג’נדריות בליגות הנשים, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון הבריטי.
"איך זה שלא הוקמה קבוצת כדורגל להט"בית עד היום? לא רק בישראל, באף מועדון גדול בעולם", מהרהר איתי יעקב, כתב האופנה של ynet, הומו ושחקן טוטאלי, כולל אצבע שבורה מהדיפת כדור בשער.
"למה רק עכשיו יש ניסיון כזה למוסס את הפחד והגבולות בתוך הכדורגל?" הוא ממשיך. "עברנו דרך מאוד גדולה כלהט"בים, ישראל אפילו שלחה לאירוויזיון טרנסג'נדרית ב-1998 והקהילה קיבלה מקום. אבל השאלה איזה מקום ומה הוא כולל, למשל בקבוצות ספורט, ובכדורגל בפרט".
ובירושלים.
"גם בהשוואה לקבוצות ספורט להט"ביות בתל-אביב או בנתניה, להקים קבוצה להט"בית בירושלים זו הצהרה פוליטית. דווקא בגלל שזאת עיר מתחרדת וקיצונית זה הגביר את המוטיבציה שלי להצטרף לקבוצה, לצד הקהילתיות ועשיית ספורט.
"אגב, ירושלים היא שיקוף של כל מה שקורה במדינה. מה שקורה פה עכשיו יקרה בעוד 10-20 שנה בשאר ישראל. מה שמחזק את הקבוצה הזאת ואת הרעיון של לחיות ולעבוד בירושלים ולהתאמן בירושלים זה הפלורליזם הזה. אם תל-אביב היא עיר מאוד ליברלית, אז בירושלים יש פלורליזם מסוג אחר. חיות פה כל הקבוצות – אם זה להט"בים, חרדים, ערבים, סטרייטים, אנשי כמורה, וכולם נפגשים ברכבת הקלה או בסופר. המיקס הזה הוא גם מה שמייצר את הייחודיות של הקבוצה, ושל ירושלים. בסוף, כולם חיים אחד עם השני, אין להם ברירה אחרת".
נגה שורק, סטודנטית לפרפורמנס וראפרית שמגדירה את עצמה קווירית, מרגישה בבית בירושלים. אולי בגלל החוויה הפחות טובה כנערה להט"בית בנוף-הגליל. "בכללי, אני מרגישה שירושלים מאוד מתמצתת את כל התהליכים שקורים בארץ, ובכל המדינה יש תהליך של הקצנה לשני הכיוונים. בסוף, הכל יחסי. לפני שגרתי בירושלים גרתי בנוף-הגליל וגילחתי את הראש לגמרי. זה היה סיוט ללכת ברחוב, ממש מחריד. אנשים הסתכלו עליי ודיברו על זה, לא הייתה לי מנוחה. כשהגעתי לירושלים הלכתי עם גלאח, חולצה צמודה ושערות ברגליים ואף אחד לא אמר לי מילה".
בטח אמרו "אה, היא מבצלאל, זה בסדר".
(צוחקים)
שורק: "באמת שהכל יחסי ותלוי איפה שמים את תשומת הלב", עונה נגה. "אני חושבת שיש הרבה ערים בפריפריה שכל מי שקוויר שם הוא מסכן ועוזב את העיר".
אבל גם בירושלים היו תמורות במהלך השנים, כמו שמספר סמי (סמואל) הייבר גולדשטיין, טרנס בן 30 שחזר לעיר שבה גדל בעקבות המלחמה. "אני גדלתי בירושלים קצת יותר חילונית ויותר מקבלת. אמנם כשהייתי קטן לא כל כך דיברנו על להט"בים, אבל זה סבבה ואני גם בא ממשפחה מאוד מקבלת. זו עיר שלא קיימת".
"היום מאוד מוזר לי להסתובב עם שערות ברגליים ובחזה, אני מרגיש שמסתכלים עליי ומאוד שופטים אותי. יש מקומות בעיר שאני לא אסע אליהם, וזה לא מזרח העיר – אלא יותר המקומות החרדיים שמלחיצים אותי", מסביר סמי. "אבל אני כל כך נהנה בקבוצה, שאני לא מחפש כרגע לברוח מירושלים. תמיד אהבתי כדורגל והייתי משחק עם הילדים בתור ילדה קטנה. עד שהם נהיו יותר מדי אגרסיביים, ואוהדי בית"ר, והפסקתי לבוא, אולי כי פחדתי".
ולמרות זאת, יש מי שסבור שעיר הקודש משפיעה דווקא לטובה על קהילת הלהט"ב המקומית. "יש הרבה קבוצות תל-אביביות גאות בכל מיני ענפי ספורט, ודווקא בירושלים זה מרגיש יותר אותנטי", אומר גל ג'רבי, פסנתרן, הומו, סטודנט באקדמיה למוסיקה ולמחול – וגם שופט טניס. "אנשים באים לפה מכל מיני רקעים ותרבויות. בתל-אביב יש משהו יותר הומוגני, יותר ספציפי-הומואי, ובקבוצה הזאת יש שילוב של הכל מהכל".
ברמת הנראות? ברמה התרבותית?
"בתל-אביב יש משהו הישגי, לא רק בספורט אלא במודל יופי מסוים, וכולם מתיישרים לפיו. פה מרגישים שזאת קבוצה ירושלמית, משהו משפחתי יותר".
× × ×
מהצד, בעיקר זה הגברי והסטרייטי, קל להכתיר את הפועל להט"ב כגימיק, קוריוז אופנתי שמה לו ולכדורגל אמיתי. או כמו שהגדירו את זה נערים שהזדמנו למקום, "מה זה? אי-אפשר לעשות קבוצה של בנים ובנות יחד, זה מצחיק". למה זה מצחיק? הם כבר לא ידעו להסביר. אבל גם עם אפס מודעות עצמית, אפשר היה לראות איך הם שומרים על הגבולות של למי מותר לשחק כדורגל (סטרייטים) ולמי לא (כל השאר). הם פחות צחקו כשראו את חברי הקבוצה חורכים את הדשא במדים שחורים עם סמל הפועל ירושלים ו"הבית הפתוח". האימון, בהובלת המאמנת מאיה פרנקפורטר – שילוב מעולה של קשיחות, נעימות ומשרוקית – נע בין חוויה הישגית לחיפוף ישראלי קלאסי שקורה ברגע שהמאמנת מסתכלת לכיוון השני. מה שאין בכלל באימון של הפועל להט"ב הן קללות – אביזר חובה בכל מגרש. "מה יצעקו, 'יא הומו'?" צוחקת אביגיל גבעון, רכזת קהילה וספורט ב"הבית הפתוח" ולסבית עם מודעות קווירית מפותחת. "אף אחד כבר לא אומר 'יא מתרומם' גם 'מה אתה בוכה כמו ילדה?' זה לא לעניין".
אז מה כן?
"הייתי לא מזמן בהרצאה של ספיר ברמן, שסיפרה שאיזה ילד אמר עליה 'אה, היא בת? אז בת זונה'. וזאת התחושה, ש'יאללה, משחקים כדורגל, וזה לא משנה אם בן או בת'. לפני חודש שיחקו איתנו ילדים שהבינו שאנחנו להט"בים ואז הם תיקנו את הקללות שלהם, לדברים שלא קשורים לקהילה. האמת, קללות ממש מצחיקות, 'יא מטומטם', 'יא מסריח' וכאלה. כשמוציאים את הסקסיזם וההומופוביה מהקללות הן נשארות בלי שום עוקץ".
9 צפייה בגלריה
ספיר ברמן. “התחושה היא ש'יאללה משחקים כדורגל, לא משנה אם בן או בת'" | צילום: אלכס קולומויסקי
בעיניי, בסופו של דבר הכל מתכנס למקום שכדורגל זה משחק הכי גברי-סטרייטי, אפילו הקללות. כל נוכחות אחרת צריכה להילחם על המקום שלה כדי לשחק.
"כדורגל זה מאוד של בנים. אני יודעת שחלק מהבנים בקבוצה יגידו שכהומואים לא היה להם מרחב לשחק, אז לי אמרו 'את לא יכולה לשחק איתנו כי את בת' או 'איזה לסבית, את משחקת כדורגל'. חלק מהכוח של הפרויקט הזה הוא שיש פה מועדון שבא ואומר – פה אתם רצויים".
מתניה הר-מלך ("לימור סון הר-מלך היא אלמנתו של אח שלי"), דייל אוויר באל על, מגיע לאימון הנוכחי משדה התעופה. את ירושלים הוא החליף לאחרונה בתל-אביב, אבל עדיין לא מפספס אימון. "אני חושב עכשיו כמה כדורגל מתחבר ללהיות להט"ב", הוא מפתיע. "כשאנחנו משחקים אנחנו צריכים את האפשרות באמת להתנסות, וזה בסדר לטעות או לא להיות טוב או לא לחיות את החיים כמו שאומרים לנו שאמורים לחיות אותם. כשאני הצטרפתי אמרתי לאביגיל 'תשמעי, אני לא יודע לבעוט בכדור'. והיא אמרה לי – לא צריך לדעת".
"זה בעיניי ההבדל המשמעותי. הקבוצה הזו, לפני שהיא קבוצת כדורגל היא קבוצה, זה גם מה שמייצר את המחויבות הזאת. אני לא חושב שהייתי מתחייב ככה לכדורגל, אבל אני מתחייב ככה לקבוצה", הר-מלך מוסיף. "אני לא רואה כדורגל, לא מכיר שמות של שחקנים, אני בקושי מכיר קבוצות. כשסיפרתי לחברים שלי, סטרייטים מהישיבה, אמרתי להם 'אתם צוחקים, אבל תראו – בסוף מי משחק בהפועל?'"
אתה מגיע מבית דתי-לאומי, ויש בקבוצה לא מעט להט"בים עם רקע חרדי ודתי. יכול להיות שיותר נוח למי שמגיע עם מטען כזה בירושלים?
"אני כבר לא גר בירושלים, וזה לא סתם. יש פה משהו כבד, אולי בגלל האבנים וההיסטוריה, אפילו לנשום בירושלים זה פוליטי. בתל-אביב יש חול, קל להשאיר בו טביעות רגליים. אז נכון שבירושלים זה מאוד קרוב לבית, אבל צריך לזכור שלהיות קרוב לבית זה גם מורכב בשביל להט"בים. כי כמה שאני מחובר ומאוד אוהב את הבית והמשפחה שלי, זה מקום שמייצר מורכבות".
אגב, איך לימור סון הר-מלך קיבלה את היציאה שלך מהארון?
"אלה יחסים מורכבים, כמו אצל הרבה משפחות שכולות. יש מורכבות בכל המישורים, גם הפוליטי. אני חושב שלקבל זאת מילה מאוד רחבה ויש הרבה צורות ודרכים לקבל. במשפחה עושים דרך”.
וואלה.
“על הכדורגל הם שמחים מאוד".
× × ×
הפועל להט"ב הוא ילד האהבה שנולד משיתוף פעולה בין "הבית הפתוח", ארגון לשינוי חברתי עבור הקהילה הגאה, והפועל ירושלים. כמי שגדלה בתל-אביב, גבעון, שהובילה את היוזמה, מעולם לא רצתה להשתייך למועדון מסוים. רק כשעברה לירושלים הבינה מה המשמעות של להישאר בחוץ. "הרגשתי תחושה כל כך משמעותית של זרות, שזה גרם לי לחפש יותר אנשים שדומים לי. אני חושבת שהחוויה המרחבית, שפתאום חוויתי אותה כעוינת, גרמה לי לרצות לחפש מרחבים שאני שייכת בהם, שנוח לי בהם. זה גם מתבטא בספורט. כשאת הולכת ברחוב ביום שבית"ר מנצחת או מפסידה, זה לא משנה, לא נעים לך כאישה להט"בית".
כשהיא יזמה את הפגישה עם הפועל ירושלים היא בכלל לא חשבה על קבוצת כדורגל להט"בית. "רצינו להעמיק את החיבור בין הקבוצה לקהילה ולהביא יותר להט"בים ליציע, כי בשנים קודמות היה אפשר לראות דגלי גאווה ביציע. מישהו זרק 'איזה מדהים אם תהיה לנו קבוצה יחד', ואז אמרנו רגע-רגע-רגע. כאילו, זה לא בשמיים. בואו נעשה קבוצה, מה כבר צריך? יש סיבה למה כדורגל הוא הספורט הכי פופולרי בעולם, כי הוא לא דורש כלום".
"ככל הידוע לנו, אנחנו הקבוצה הראשונה מהליגות הבכירות בעולם שלצד פעילות הגברים, הנשים והנוער פתחה גם קבוצה להט"בית. ובדקנו את זה לא מעט", אומר טל בן עזרא, חבר הוועד המנהל של הפועל ירושלים בכדורגל. "למה זה לא קרה לפנינו? כי מועדוני כדורגל לא הבינו את הפוטנציאל שבזה, אולי בגלל תפיסה מאצ'ואיסטית או שיקולים זרים, אבל אני מקווה שזה ישתנה".
מי שמימנו את פעילות הקבוצה הלהט"בית של הפועל ירושלים, שבשונה ממועדוני כדורגל אחרים בארץ נמצאת בבעלות האוהדים ולא בבעלות פרטית, הם הקרן לירושלים ותומך אנונימי. על חסויות הם עדיין לא חשבו לעומק, מודה בן עזרא. בכל זאת, הקבוצה קיימת רק שנה. זאת גם דרך יפה להתעלם מהפיל שבחדר – העובדה שעיריית ירושלים לא פורסת את חסותה על הקבוצה, כמו על יוזמות ליברליות אחרות שמשויכות עם הקהילה. "נשמח שהעירייה תהיה מעורבת בפרויקט הזה, כמו שמעורבת בפרויקטים אחרים שלנו", אומר בן עזרא. "למרות שאני לא יודע אם הם מכירים אותו".
בינתיים, לגבעון יש כבר תוכנית חומש להמשך. "יש שני כיוונים שבהם זה יכול ללכת. מצד אחד, הקבוצה הזאת היא מסגרת קהילתית ויש בה משהו ממש מרפא ברמה הקהילתית. ככזאת, מדובר במסגרת מאוד לא הישגית. שמעת כמה מהחבר'ה מדברים על זה שאפשר לבוא באיזו רמה שאתה משחק, וגם אם קשה לך זה בסדר".
וכחובבת כדורגל תחרותית את שואפת ליותר מזה?
"יש חשיבות במרחב קהילתי לא שיפוטי, אבל החלום זאת ליגה להט"בית בארץ. יש כאלה בחו"ל, למשל בבריטניה. שזה מעניין, כי התאחדות הכדורגל הבריטית אסרה על נשים טרנסיות לשחק, אבל הליגה הלהט"בית לא חלק מההתאחדות אז עושים מה שבא להם. בכל מקרה, בשביל לשחק מקצועי אנחנו צריכים שותפים לקבוצה ולמימון שלה".
× × ×
מאיה פרנקפורטר היא תופעה - מאמנת כדורגל שאין לה שום קשר לכדורגל. ויותר מפתיע בהקשר של הקבוצה – גם סטרייטית לאללה. "הקשר היחיד שלי למשחק היה שסבלתי מזה שהילדים שיחקו בסלון והייתי צריכה להסיע ולהחזיר אותם מאימונים", היא צוחקת. "אבל יום אחד חברה לקחה אותי לשחק כדורסל כזה של אמהות, ושמתי לב שבכל פעם שהכדור בא אליי אני באה לבעוט בו. ככה התחלתי לשחק כדורגל בצורה ממש-ממש גרועה".
כאמא לארבעה ועו"סית בהכשרתה, פרנקפוטר הייתה פעילה בפרויקטים אחרים של הפועל, כמו ליגת השכונות לקירוב ילדים יהודים וערבים. כששאלו אותה אם תרצה לאמן את קבוצת הכדורגל הלהט"בית היא לא חשבה פעמיים, שלא לומר ניהלה את המשא ומתן הקצר בעולם. "מההתחלה התחברתי לרעיון של הקהילתיות, את המשחק אני עד היום לומדת".
מה את זוכרת כחוויה מעצבת ראשונה עם הקבוצה?
"היה מקרה שחילקתי לקבוצות כדי לעשות איזה תרגיל ברביעייה, והייתה קבוצה אחת שהיו בה שתיים שמזדהות כנשים ושניים שמזדהים כגברים. אמרתי להם ממש בצחוק 'מה, אני אחלק אתכם בנים מול בנות?' הם ענו לי 'סליחה, מה את מגדירה אותנו?'"
אאוץ'.
"מאז אני לא עושה את זה".
אחת מהסיבות שחברי הקבוצה מציינים כטריגר לשחק בה היא חוויית ילדות שלילית שקשורה לכדורגל. מי לא זוכר את מבחן השייכות האולטימטיבי, שבו שני קפטנים בוחרים חברי קבוצה, ואת התפילה החרישית לא להישאר בין האחרונים. עבור חלק מחברי הקבוצה המפגש המחודש עם הכדורגל הוא מעין תיקון מאוחר. "זה לא שהייתי שחקן גרוע, אבל זה כאילו איזשהו מבחן אם אתה חלק מהקבוצה או לא", נזכר יעקב. "עובדה שאני בן 45 תכף ואני עוד זוכר את החוויה הזאת. שם את אומרת 'אני אף פעם לא אהיה חלק מהקבוצה, האם אני בכלל רוצה להיות חלק מהקבוצה?' אני לא רוצה להיכנס לניתוחים פסיכולוגיים, אבל אני חושב שזה משהו שאפשר לזהות אצל הרבה אנשים בקהילה – עצמאות, ההליכה נגד הזרם. לצאת מהארון, בחברה הדתית אבל גם בחילונית, יש בזה איזה ממד של חשיפה והתנגדות".
עם תחושת האחרות פרנקפורטר יכולה להזדהות. כמבוגרת אחראית היא הגיעה לקורס מאמני כדורגל רק כדי לגלות שבשורה התחתונה כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף השוביניסט הכי גדול מנצח. "הייתי עם גברים ונשים שכולם מעולם הכדורגל. הם נולדו עם כדור, ואני פחות. זה היה סיוט, השבוע הכי קשה של החיים שלי, באמת".
מה היה סיוט?
"כשהיו מפגשים בכיתה ודיונים על העמידה מול הילדים מאוד השתלבתי, גם כשדיברו על תפקיד ההורים בתוך כל הדבר הזה ואיך לבנות אימון. מאוד הייתי שם. אבל כשירדנו למגרש זה פשוט היה סיוט. גם קשה פיזית, גם היה נורא חם ולא עמדתי במאמץ הפיזי והרגשי. היו פעמים שהמדריך של הקורס אמר לי 'טוב, מאיה, שבי בצד'. מזל שחברי הקבוצה היו מאוד חמודים ובאו לבדוק מה איתי".
במובן מסוים, זאת חוויה שגרמה לך לעבור את מה שהם מתארים מהילדות, את התחושה שהכדורגל בעצם מנכיח את זה שאתה לא שייך.
"לגמרי. במיוחד כשאמרו לי לפני הקורס שכדורגל הוא לכולם, אין תחרותיות ומשחקים בשביל הכיף. ואז אנחנו יורדים לדשא ואז 'מאיה, שבי בצד'. זה לא משנה באיזה גיל את, זה מעבר מהיר מדי".
עכשיו, עם הקבוצה הלהט"בית, היה לך רגע שחשבת שזה סוג של גימיק?
"אני חייבת להודות שבהתחלה חשבתי שזה גימיק, לא הבנתי מה המשמעות של קבוצה כזו בשבילם. אבל כשהתחלתי שמעתי מהמשתתפים בשיחות אישיות, או בכלל כשעשינו סבב קבוצתי, על הנקודה הזאת של הדרה, של הסטיגמות שהם חוו. רק אז הבנתי כמה המרחב הזה נחוץ וכמה החוויה הזאת יכולה להעצים ולתקן".
