הרעיון לכתוב את הרומן "נשף האֶמפּוּזוֹת: סיפור אימה בבית מרפא" העסיק את כלת פרס נובל לספרות, הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, שנים רבות לפני שהתמסרה לכתיבתו בתקופת הקורונה. "יש לי יחסי אהבה-שנאה עם 'הר הקסמים'", אמרה טוקרצ'וק בראיון ל"גרדיאן" הבריטי. "קראתי אותו חמש או שש פעמים מאז גיל העשרה שלי... נדהמתי מההדרה שלי, כקוראת, כבת אנוש, מן הרומן... אני חושבת שזאת חוויה מוכרת: נשים נאלצות להתמודד עם היעדרן מהספרות. נראה לי שכתבתי את 'נשף האמפוזות' קצת מתוך כעס ותרעומת".
"נשף האמפוזות", פרט להיותו יצירה בזכות עצמה, הוא גם ריטלינג (retelling) של "הר הקסמים" לתומס מאן. ריטלינג הוא סיפור-מחדש של טקסט ספרותי ידוע, בדרך כלל קאנוני, שמאמץ אלמנטים בולטים מן המקור - קווי עלילה, דמויות וכדומה - מְשַנה, מוריד או מוסיף אחרים, ומספר אותו מנקודת מבט חדשה. פעמים רבות מבליט הריטלינג קול מושתק יחסית בסיפור המקורי כדי ליצור גרסה ביקורתית, לפעמים פארודית, של טקסט המקור והנחות היסוד התרבותיות שלו. דוגמה בולטת היא למשל, "ים סרגסו הרחב" של ג'ין ריס, שמספר את סיפורה של "המשוגעת בעליית הגג" מ"ג'יין אייר" מנקודת מבט פמיניסטית ופוסט-קולוניאלית. דוגמה נוספת מהשנים האחרונות היא "ג'יימס" של פרסיבל אוורט המספר מחדש את "האקלברי פין" מנקודת מבטו של העבד, ג'ים, גם כן מזווית פוסט-קולוניאלית.
"נשף האמפוזות" מאמץ בגדול את התבנית הז'אנרית המשולבת של רומן החניכה והרעיונות של מאן. הוא גם שומר על מסגרת הסיפור הכללית של מאן, ואף מעמיד במרכזו דמות בעלת מאפיינים דומים. גיבורי שני הרומנים הם צעירים שסיימו לימודי הנדסה: הנס קסטורפ של מאן הוא מהנדס ימי, ומייצ'יסלב וויניץ' של טוקרצ'וק הוא סטודנט להנדסת מים וביוב. כל אחד מהם מגיע לבית מרפא לשחפת בהרים, האחד בדאבוס והשני בשלזיה, לפני מלחמת העולם הראשונה. שניהם עוברים שם חניכה אינטלקטואלית, כל אחד על ידי שני חונכים לפחות, חונכים מטעם עצמם, שמייצגים ויכוחים רעיוניים שרווחו בשיח האירופי של מפנה המאה: טבע מול תרבות, דת מול הומניזם, ציות מול חירות, לאומיות מול בינלאומיות, קפיטליזם מול סוציאליזם.
בשני הרומנים, בית המרפא מתייצב כעולם בפני עצמו, מנותק מהסביבה, שפועל לפי סדר יום קבוע הנע בין ארוחות, מנוחות וטיולים רגליים - ומתמחה בעיקר בבטלה. קסטורפ נוסע לשלושה שבועות ונשאר שם שבע שנים. "אני מרגיש בריא רק כשאני חסר מעש", הוא מודה. בשני הרומנים יש ביקורת על מוסד בית המרפא כמוסד קפיטליסטי שמשתמש במחלה ככלי לשליטה בבני אדם ולשימור היררכיות מעמדיות-חברתיות. יתרה מזאת, שחפת אינה בהכרח תנאי קבלה למוסד(!). לעומת זאת, היא כמעט סמל סטטוס, מסמנת את כוחו של המעמד הבורגני-עליון לממן שהייה של בני משפחה שם. כשקסטורפ מגיע לבית המרפא, בעצת רופא המשפחה שלו, הוא סובל מאנמיה, לא משחפת. רופא המוסד ברנס אומר לו: "האוויר פה אצלנו מועיל נגד המחלה... אבל האוויר הזה גם מועיל למחלה... הוא מחולל מהפכה בגוף ומביא לידי התפרצות המחלה הרדומה". כשוויניץ' מגיע לבית המרפא מאובחן אצלו "סתם משהו קטן, גרגר של משהו; לא בשלב מתקדם". וויניץ' חושב לפעמים שבעת הגעתו לפנסיון לא היה חולה, אלא הדוקטור "הוא שגילה בגופו מחלה שעכשיו מתחילה להתבטא: איזה חולי מיוחד, בלי שם ובלי תיאור בספרי הרפואה". יתר על כן, ברגע שהפציינט נלכד בבית המרפא, המוסד מחליט מי לשבט ומי לחסד: יותר משהוא מבריא, הוא מחלֶה או ממית אנשים. טילו, חברו הצייר החולה מאוד של וויניץ', מזהיר אותו: "הם כאן בכלל לא מרפאים, הם הורגים".
בהתחשב במניע העמוק של טוקרצ'וק לכתיבת הספר - אותה הדרה נשית שיצרה בה יחסי אהבה-שנאה עם "הר הקסמים" ודרשה תיקון - הריטלינג של טוקרצ'וק עושה על פניו מהלך מפתיע: במקום ליצור מרחב נשי, הוא מקצין לכאורה את ההוויה הגברית של בית המרפא. כך, בעוד בית המרפא ב"הר הקסמים" מטפל גם בגברים וגם בנשים, בית המרפא ב"נשף האמפוזות" מוגדר כפנסיון לגברים בלבד. הנשים המעטות המופיעות בספרה של טוקרצ'וק הן דמויות בולטות בהיעדרן: אישה מסתורית במגבעת שחורה החולפת לרגע ונעלמת, אשתו המתה של מנהל המוסד, שתי נשים (ואולי יש מאחוריהן שלישית?!) תימהוניות מהכפר הצופות מפתח ביתן בהתנהלות הפציינטים, נעלמות כשמבחינים בהן ונמנעות ממגע עם הסביבה. אבל אם נשים בשר ודם רק מרפרפות על פני העלילה, האידיאה של הנחיתות הנשית נשמעת ברמה בפנסיון, בדיונים מיזוגיניים אינסופיים החביבים על שוכניו. בנוסף לכך, ביער שמסביב לכפר מפוזרות בובות-נשים בגודל אדם העשויות טחב, זרדים, מחטים ופטריות. השדיים שלהן עשויים מאבן, ובין רגליהן יש חור שחור וצר. הבובות האלה קרויות טונטשי ויוצרים אותם הפַּחָמים, עושי הפחמים מעץ השוהים זמן רב ביער "בלי נשים" ולכן בונים את הבובות "כדי להתפרק".
ואולם, במהלך הקריאה ב"נשף האמפוזות" מתחוור לאט-לאט כי הנשים הנעלמות ברומן ממלאות בו תפקיד מרכזי. הן עושות זאת מאחורי הקלעים, אולי מתוך הסדקים שבקירות, ברצפות ובתקרות, ובעליות הגג, ואולי גם כמקהלה יוונית, כזו שמובילה את העלילה. הן מתגלות פה ושם לאורך הרומן בחיוויים בודדים של דיבור ישיר, בגוף ראשון רבות. הן צופות באירועים, מלוות אותם, לעיתים אף מפרשות אותם, וכנראה מכוונות את חלקם. בקולן המשותף הן מערערות על סמכותו של המספר-הכל-יודע, מספר יחיד המוסר לכאורה את השתלשלות האירועים. ובכן, מסתבר שהטונטשי, אותן בובות-נשים מחומרים אורגניים, שנוצרו על ידי גברים לסיפוק מיני, אינן באמת פסיביות. מתוך המצע היערי הן מפתחות חיים משל עצמן, ובמקום להופיע כאמפוזות (ֹשֵדוֹת רצחניות מן המיתולוגיה היוונית הניזונות מדם של גברים צעירים), הן מסוגלות להציל את וויניץ' ממוות פיזי, וכן לאפשר לו חיים של חירות כאינטרסקס - גם זכר וגם נקבה באותו גוף. הדבר גם חושף את העובדה שריטואל המוות החוזר - מותו של מתרפא, אחת לשנה בתחילת נובמבר - הוא קנוניה מתוכננת מראש של מנהלי בית המרפא.
ההכרעה של טוקרצ'וק לתת לדמויות הנשיות מעמד של ישויות על-טבעיות, משהו שבין מכשפות לרוחות, איננה סוג הריקליימינג הנשי שציפיתי לו. אבל ספרות נמדדת לא רק ברעיון אלא גם באופן הכתיבה, בכושר ההמצאה, בשאלות שהיא מעלה. "נשף האמפוזות" הוא ריטלינג מעורר מחשבה של "הר הקסמים" ויצירה מרשימה בפני עצמה, מותחת ומלאת הרפתקאות, של אחת מאמניות המילה המבריקות של זמננו.
"נשף האמפוזות: סיפור אימה בבית מרפא", אולגה טוקרצ'וק, תרגום: מרים בורנשטיין, הוצאה לאור: אחוזת בית וכרמל, 326 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
